gototop
כולם אשמים! תצפיות בבית המשפט הצבאי לנוער 2010-11 גרסת הדפסה דואר אלקטרוני

תקציר

ב-1 באוקטובר 2009 נכנס לתוקפו תיקון מספר 109 לצו בדבר הוראות ביטחון, המורה על הקמת בית משפט צבאי לנוער במסגרת בתי המשפט הצבאיים בפניהם מובאים לדין פלסטינים תושבי הגדה המערבית.[1] הקמתו של בית המשפט הצבאי לנוער הוצגה כמהפכה בכל הקשור לשיפוט קטינים וכשיפור משמעותי ומהותי בשמירה על זכויותיהם.

מתנדבות ארגון "משפט ללא גבולות" צפו בדיונים המשפטיים בעניינם של קטינים פלסטינים בבית המשפט הצבאי לנוער שבמחנה עופר, בתקופה שבין אפריל 2010-מרץ 2011. במהלך הצפייה עקבו מתנדבות הארגון אחרי הליכים משפטיים של מאות קטינים, אך בחרו לאסוף מידע שיטתי ומסודר אחר כל מהלך המשפט בעניינם של 71 נאשמים קטינים.

להלן עיקר ממצאי הדו"ח:

גיל הנאשמים: הנערים שנשפטו בבית המשפט הצבאי לנוער במהלך התצפיות היו בני 18-13 בזמן ביצוע העבירה. הקבוצה הגדולה ביותר של קטינים הייתה של בני 15, אך נשפטו בבבית המשפט נערים בני 14-13 וגם נערים בני 18-17, למרות שהחוק הנוהג בשטחים מגדיר כקטינים רק נערים שגילם אינו עולה על 16. נראה שבית המשפט הצבאי לנוער נוטה להקל בעניין זה ולשפוט גם בני 18-17 במסגרתו.

העברות הנפוצות ביותר הן זריקת חפצים: אבנים ובקבוקי תבערה (בקת"בים). במקרים רבים זריקת החפצים לא הגיעה לכדי ביצוע וכמעט בכל המקרים היא לא גרמה כל נזק.

מעצר ושחרור בערובה: המעצר לא משמש כאמצעי אחרון ולתקופה הקצרה ביותר, אלא ננקט ברוב המקרים. כ-6% בלבד מן הנאשמים שוחררו בערובה, ואילו כל היתר נעצרו עד תום ההליכים נגדם.

אורך ההליכים המשפטיים: כתבי אישום הוגשו במהירות. ב-79% מהמקרים הוגש כתב האישום בתוך שבוע ימים עד שבועיים מיום המעצר. גם ההליכים המשפטיים אינם ארוכים באופן יחסי. בכ-47% מהמקרים הסתיים הדיון המשפטי בתוך 3 חודשים, ו-35% נוספים הסתיימו בתוך ששה חודשים. עם זאת יש לזכור את טיב ההאשמות, הקלות והפשוטות יחסית, ואת העובדה שהרוב המוחלט של התיקים מסתיימים בהסדרי טיעון וללא שמיעת עדים.

ייצוג על ידי עורך דין: כל  הנערים יוצגו על ידי עורך דין. בשני מקרים שבהם הגיעו לבית המשפט נערים לא מיוצגים, מינה בית המשפט עורכי דין לייצגם.

השתתפות הורים בהליכים: נצפתה במקרים בודדים בלבד. בית המשפט אינו מיידע את ההורים בדבר זכותם להשתתף בהליכים, כפי שהיה ראוי לעשות. 
תסקירי קמ"ט רווחה: רק בכ-4% מהמקרים נעשה שימוש בתסקירי קמ"ט רווחה, וגם אז רק כאשר המקרים היו קשים במיוחד.

הודאות והפללות: הרוב המכריע של התיקים התבסס על הודאות הנאשמים שניתנו במהלך חקירתם במשטרה ועל הפללות של נערים בגילים דומים. באף אחד מהמקרים לא התנהל משפט זוטא לגבי מידת הקבילות של ההודאות, למרות שבחלק מהמשפטים עלו טענות קשות ביחס לחקירה, למעצרי לילה ולחקירות בלילה, מכות, איומים, ופגיעות קשות בזכויות החשודים להיוועצות עם עו"ד ולזכות השתיקה. בית המשפט לא נקט באף מקרה כל צעד בעניין טענות כאלו שהובאו בפניו.

הרשעות והסדרי טיעון: 100% מהתיקים הסתיימו בהרשעה. רובם המכריע של הדיונים המשפטיים (98%) הסתיימו בהסדרי טיעון בין התביעה לסנגורים של הנערים בלי שנשמעו כלל עדויות של עדים. בית המשפט קיבל את כל הסדרי הטיעון  וגזר את הדין על פי המוסכם בין התביעה להגנה. במחצית מן התיקים חל צמצום ניכר בסעיפי האישום, ברובם המכריע ללא שמיעת עדויות. צמצום כה ניכר בסעיפי האישום ללא שינוי בחומר הראיות, מעלה את השאלה בדבר שיקול דעתה של התביעה הצבאית בהגשת כתב האישום. פרקטיקה זו מעלה את האפשרות שסעיפי אישום נכללים ראש בכתב האישום ככלי למיקוח.

מאחר שרובם המכריע של הדיונים המשפטיים מסתיימים בהסדרי טיעון שבית המשפט מכבדם, וכולם מסתיימים בעונשי מאסר בפועל, מתעוררת השאלה מה מקומו של בית המשפט הצבאי לנוער בהכרעת דינם של הנערים שנעצרו והועמדו לדין.

ענישה: ב-98% מהמקרים נגזר עונש של מאסר בפועל , וב-100% מהמקרים הוטל עונש של מאסר על תנאי. בכ-96% מהמקרים נגזר עונש של קנס נוסף על מאסר בפועל, ונקבע כי הנאשם ירצה ימי מאסר נוספים אם הקנס לא ישולם.

מאסר בפועל הוא עונש אוטומטי הננקט כאמצעי ראשון ולא כאמצעי אחרון. למרות ביקורתה של שופטת הנוער בבית המשפט הצבאי לנוער במחנה עופר, רס"ן ריבלין-אחאי, על העדר חלופות למאסר בפועל, היא לא מצאה לנכון שלא לגזור עונש מאסר בפועל אף לא במקרה אחד. היא  הסתפקה במס שפתים אודות הצורך לשנות את החקיקה. אולם אין כל כלל המחייב את בית המשפט להטיל מאסר בפועל והיה מקום שלא להטיל במקרים רבים עונש מאסר בפועל. אפשר היה להסתפק במאסר על תנאי או בקנס השמים את הדגש על הרתעה לעתיד.

קנסות הוטלו כמעט תמיד בנוסף לעונש המאסר בפועל. אין זה ברור כלל מדוע קיימת הצדקה להטיל בנוסף על מאסר גם קנס, וכן לקבוע ימי מאסר תמורתו במידה ולא ישולם, למרות שהתשלום תלוי אך ורק במצבם הכלכלי של ההורים.

במקרים רבים לא קיים יחס ראוי בין חומרת העבירה לחומרת העונש שהוטל, והוטלו עונשי מאסר ממושכים.

הממצאים מראים שהקמתו של בית המשפט הצבאי לנוער הביאה לשינוי שולי בלבד בהליכים המשפטיים נגד קטינים פלסטיניים בשטחי הגדה המערבית. השינוי בחוק הצבאי שהביא להקמת בית המשפט הצבאי לנוער, לא השפיע כלל על הליכי החקירה והמעצר שהם השלבים הקריטיים המכריעים הלכה למעשה את גורל ההליך המשפטי כולו. השימוש הנפוץ במעצר פוגע בחזקת החפות ומכתיב ברוב המכריע של המקרים הרשעה וענישה במאסר. תפקידו של בית המשפט מתחיל רק לאחר שלבים אלו והוא למעשה כמעט זניח, לאור הפרקטיקה הנפוצה של הסדרי טיעון, קבלתם על ידי בית המשפט, וגזירה אוטומטית של עונשי מאסר בפועל לתקופות ממושכות.

בית המשפט הצבאי לנוער - מבוא

בית המשפט הצבאי לנוער

ב- 1 באוקטובר 2009 נכנס לתוקפו תיקון מספר 109 לצו בדבר הוראות ביטחון, המהווה את החוק הפלילי העיקרי הנאכף על ידי צה"ל בשטחי הגדה המערבית. התיקון (נספח א לדו"ח) הורה על הקמת בית משפט צבאי לנוער במסגרת בתי המשפט הצבאיים בפניהם מובאים לדין תושבי האזור הפלסטינים.[2] הקמתו של בית המשפט הצבאי לנוער הוצגה כמהפכה בכל הקשור לשיפוט קטינים, וכשיפור משמעותי ומהותי בשמירה על זכויותיהם. בהודעה לעיתונות שפורסמה על ידי דובר צה"ל מצוטט נשיא בית המשפט הצבאי לערעורים בטקס הייסוד של בית המשפט: "הקמתו של בית המשפט הצבאי לנוער הינה תחילתו של עידן חדש בכל הנוגע לאחריות קטינים. מדובר במהפכה של ממש המאפשרת לראשונה להסתייע בגורמי רווחה מקצועיים, כדי לנקוט צעדים לצורך שיקומם של עבריינים צעירים להחזרתם למוטב." [3]

בתקופה שבין אפריל 2010 למרץ 2011, צפו מתנדבות ארגון "משפט ללא גבולות" בדיונים המשפטיים בעניינם של קטינים פלסטינים בבית המשפט הצבאי לנוער שבמחנה עופר. הדיונים נשמעו בפני השופטת הצבאית רס"ן שרון ריבלין-אחאי, שהוכשרה לשמש כשופטת נוער. התצפיות נועדו לבחון אם להקמת בית המשפט הצבאי לנוער יש השפעה על משפטיהם ועל מימוש זכויותיהם של קטנים פלסטיניים העומדים לדין. במהלך התצפיות עקבו המתנדבות אחר התנהלות הדיונים. ואחר השיח שבין השופטת, התביעה והסנגוריה. הן בדקו אם ההורים או בני משפחה אחרים נכחו בדיונים ואם הצליחו ליצור קשר עם ילדיהם העומדים למשפט.

במהלך הצפייה עקבו מתנדבות הארגון אחרי הליכים משפטיים של מאות קטינים, אך אספו מידע שיטתי ומסודר אחר כל מהלך המשפט בעניינם של 71 נאשמים קטינים. ההליכים המשפטיים בעניינם של  70 מהם הסתיימו במהלך תקופת המעקב, ונאספו כתבי האישום, הפרוטוקולים והחלטות בית המשפט בכל מהלך המשפט. לחומר הרשמי נוספו הערות שנרשמו במהלך הצפיה במשפטים, וכן בירורים נוספים שנערכו במידת הצורך עם משפחות הנאשמים ועורכי הדין.

מאחר שהתצפיות ואיסוף החומר התנהלו בבית המשפט הצבאי לנוער, החומר שנאסף מתמקד בשלב המשפט עצמו, החל מהגשת כתב האישום ועד סיום המשפט בגזר דין. אין הוא מתייחס לשלב המעצר הראשוני, לחקירה או להארכות המעצר, וגם לא להליכי ערעור. כמו כן לא נאסף חומר ביחס לתנאי המעצר, לקשר עם המשפחות מחוץ לבית המשפט ולנושאים נוספים הקשורים למעצרם של הקטינים ולמאסרם. אולם, כפי שאפשר לראות בדו"ח שלהלן, יש ביטוי לשלבים אלה של המעצר ושל החקירה גם במהלך המשפט, בעדויות שהושמעו בפני בית המשפט הצבאי לנוער ובהכרעות הדין. בנוסף, שלבים אלה באים לידי ביטוי בדבריהם של בני משפחות הקטינים בשיחות עם מתנדבות "משפט ללא גבולות." חלקים נבחרים מהם מובאים בנספח ב לדו"ח זה.

במסגרת דין וחשבון זה נבחן את מידת יישומן הלכה למעשה של המטרות העיקריות שהוגדרו עם הקמתו של בית המשפט הצבאי לנוער. כמו כן נפרט את הסטנדרטים הלקוחים מהמשפט הבינלאומי ביחס לניהול הליכים פליליים בהם נידונים בני נוער. רוב הסטנדרטים האלה מיושמים במסגרת מערכת בתי המשפט לנוער בתוך ישראל, על פי חוק הנוער הקובע את ניהול ההליך הפלילי ביחס לבני נוער.[4] נבחן אם גם בבית המשפט הצבאי לנוער מתנהלים משפטיהם של קטינים פלסטינים על פי הסטנדרטים האלה.

מערכת בתי המשפט הצבאיים בגדה המערבית

מדינת ישראל מפעילה בשטחי הגדה המערבית מערכת בתי משפט צבאיים האחראים לשפיטתם של פלסטינים, בוגרים וקטינים כאחד, הנעצרים על ידי צה"ל ומועמדים לדין על ידי התביעה הצבאית. בתי המשפט הצבאיים הפועלים בשטחי הגדה המערבית הוקמו בתוך ימים ספורים לאחר כיבוש הגדה המערבית מידי ירדן בשנת 1967. הם משמשים כיום כאחד ממנגנוני השליטה העיקריים של מדינת ישראל באוכלוסיה הפלסטינית. מאז שנת 1967 נעצרו על ידי על ידי כוחות הצבא בשטחים 650,000 – 700,000 אזרחים פלסטיניים.[5] מדי שנה נעצרים ומובאים לדין לפני בתי משפט אלה כ-700 קטינים מתחת לגיל 18.[6]

מערכת בתי המשפט הצבאיים כוללת כיום שני בתי משפט צבאיים של ערכאה ראשונה: בית המשפט הצבאי יהודה במחנה עופר הסמוך לירושלים ולרמאללה, ובית המשפט הצבאי שומרון במחנה סאלם הסמוך למחסום סאלם ולעיר ג'נין. במחנה עופר נמצא גם בית המשפט הצבאי לערעורים, שבפניו נדונים ערעורים על שני בתי המשפט הנמוכים.  בנוסף, מתקיימים דיונים משפטיים של הארכת מעצר ודיונים במעצר מינהלי, בכמה מתקני מעצר בשטח ישראל: במתקן המעצר קישון סמוך לחיפה, במתקן המעצר פתח תקווה, בבית המעצר במגרש הרוסים בירושלים, בכלא שקמה באשקלון, ובכלא קציעות.

פעולתם של בתי המשפט מבוססת על מערכת של מנשרים וצווים צבאיים, שהם בעלי מעמד של חוק בשטח הכבוש (להלן: החקיקה הצבאית), והם מגדירים את הבסיס המשפטי לשלטון הצבאי. החקיקה הצבאית קובעת כי אלוף פיקוד המרכז הוא מפקד האזור וכי הוא מחזיק בידיו את כל סמכויות השלטון, לרבות סמכות החקיקה. החקיקה הצבאית מגדירה עבירות "כנגד הבטחון", ובתי המשפט הצבאיים נועדו לאכוף חקיקה זו.[7]

מערכת בתי המשפט הצבאיים נתונה לביקורת מתמדת בשל פגיעתה בזכות להליך הוגן.[8] בעקבות הביקורת והתצפיות העקביות בבתי המשפט על ידי פעילות ופעילי זכויות אדם, הוכנסו בהם שינויים רבים ובהם הקמת בית המשפט הצבאי לנוער. עם זאת, שמירה קפדנית על זכויות הנאשמים בהליכים בבתי המשפט הצבאיים לבדה לא תהפוך את ההליך המתקיים בפניהם לתקין. גם אם קיומם של בתי המשפט הצבאיים תואם את הדין הבינלאומי ביחס לכיבוש צבאי, הרי שמבחינות אחרות מהווה עצם השלטון הצבאי הזר על אוכלוסיה אזרחית רחבה פגיעה קשה ומתמשכת בזכות להגדרה עצמית; השלטון הצבאי אינו דמוקרטי, והעם הנשפט על פי חוקיו אינו יכול להשפיע על תוכן החוקים בבחירת נציגים לגוף המחוקק; השלטון הצבאי אינו פועל על פי עקרון הפרדת הרשויות ולכן הצבא הוא בה בעת המחוקק, השופט והמבצע. פגמים מהותיים אלו אינם ניתנים לריפוי כל עוד נמשך הכיבוש. עם זאת, כל עוד הכיבוש מתמשך חשוב לפעול לשמירה על זכויותיהם של הכפופים לשלטונו, ככל שהדבר ניתן.

הצו בדבר הוראות ביטחון [נוסח משולב] (יהודה והשומרון) (מס' 1651), התש"ע - 2009 הוא הצו המרכזי המהווה את החוק הפלילי של מערכת המשפט הצבאי. הוא קובע הגדרות לעבירות ואת העונשים בגינן, כמו גם את כללי סדר הדין הפלילי ודיני הראיות. מאז חקיקתו לראשונה בשנת 1970[9] הוא תוקן למעלה מ- 120 פעמים, ובשנת 2010 נכנס לתוקף הנוסח הנוכחי שלו, המשלב 110 תיקונים קודמים וכן 20 צווים אחרים בעלי אופי פלילי.

במקביל לצו בדבר הוראות ביטחון, נחקק בשנת 1967 צו בדבר שיפוט עבריינים צעירים (יהודה והשומרון) (מס' 132), התשכ"ז – 1967 הכולל הוראות מיוחדות בדבר שיפוט של קטינים. על פי הצו נשפטו ביחד עצורים קטינים ועצורים בוגרים.  קטינים חולקו לשלוש קטגוריות: "ילד" שגילו אינו עולה על 12 שנים; "נער" שגילו עולה על 12 שנים אך לא עולה על 14 שנים; ו"בוגר רך" שגילו עולה על 14 שנים ולא עולה על 16 שנים. כל מי שגילו עולה על 16 שנים לא נחשב כלל כקטין ונשפט כבגיר לכל דבר ועניין. הצו קבע כי "ילד" כלל לא יעמוד לדין, וכי "נער" או "בוגר רך" יוחזקו במעצר בנפרד מעצורים בוגרים, אלא אם כן מפקד צבאי הורה אחרת לגבי מקרה מסויים או סוג מקרים. עוד על פי הצו,  מי שהוא "נער" בעת מתן גזר הדין לא יישפט ליותר מ- 6 חודשי מאסר, ו"בוגר רך" לא יישפט ליותר משנת מאסר אחת, למעט בעבירות שבהן העונש עולה על חמש שנים, בהן ניתן לגזור עליו את עונש המקסימום, ללא כל מגבלה. בגזר הדין ניתן לחייב את הורי הקטין בתשלום קנס או בתשלום ערובה הכוללת התחייבות להימנע מעבירה נוספת. במקרה של אי תשלום הקנס, אפשר לחייב את הקטין לשאת בעונש מאסר בפועל במקום הקנס.

הוראות מרכזיות בצו בדבר שיפוט עבריינים צעירים היו שונות באופן ניכר מהדין החל על קטינים בישראל. כך למשל נער ממשיך להיחשב כקטין עד הגיעו לגיל 18 על פי הדין הישראלי, ואילו על פי הצו בדבר שיפוט עבריינים צעירים, נערים פלסטיניים מגיעים לבגרות כבר בגיל 16. על פי הצו לא הייתה הפרדה בין שיפוט בגירים לשיפוט קטינים, ולא היה קיים בית משפט לנוער. לא היו חלופות כלשהן לעונש של מאסר בפועל, מאחורי סורג ובריח, ולא הוצעו כלל שירותים סוציאליים נלווים להליך המשפטי. אמנם היו קיימות הגבלות על גזר הדין, אולם הן היו מצומצמות למדי, מאחר שעל מרבית העבירות בצו בדבר הוראות ביטחון קבוע עונש של חמש שנים או יותר, ובמקרים אלה ניתן לגזור על קטינים את העונשים המירביים, לרבות מאסר עולם ועונש מוות.

עד  ל-1 באוקטובר 2009 פעלו בתי המשפט הצבאיים והתביעה הצבאית על פי הצו בדבר שיפוט עבריינים צעירים בלבד. בתאריך זה, כאמור, נכנס לתוקפו תיקון מספר 109 לצו בדבר הוראות ביטחון, אשר הורה על הקמת בית משפט צבאי לנוער.[10] תיקון מס' 109 מכיל מספר חידושים, שעיקרם:

א.      הקמת בית משפט צבאי לנוער שבו ידונו במשפטם של קטינים שגילם מתחת לגיל 16, על ידי שופטים שעברו הכשרה מיוחדת לכך. עם זאת, הליכי מעצר ושחרור של קטינים לא ידונו בבית המשפט הצבאי לנוער אלא בבית משפט צבאי רגיל.

ב.      ככלל, קטין לא יועמד לדין יחד עם בגיר, אלא בהסכמת התובע הצבאי הראשי או מי שהוא הסמיך לכך.

ג.        בית המשפט הצבאי לנוער יקיים את דיוניו ככל האפשר במקום או בזמן אחר מזה שבו מתקיימים משפטיהם של בגירים, וקטינים לא יובאו לבית המשפט ולא יוחזקו בו, ככל האפשר, יחד עם בגירים.

ד.      אין להעמיד לדין על עבירה שביצע אדם בהיותו קטין אם עברו שנתיים מיום ביצועה, אלא בהסכמת התובע הצבאי הראשי או מי שהוא הסמיך לכך.

ה.      כתב אישום נגד קטין יציין את תאריך לידתו, ככל שהדבר ניתן לבירור.

ו.        בית המשפט הצבאי לנוער רשאי למנות סניגור לקטין.

ז.       להורה של קטין יהיה מעמד בבית המשפט והוא יהיה רשאי לבקש בקשות, לחקור עדים ולטעון טענות במקומו.

ח.      לצורך קביעת גזר הדין, רשאי בית המשפט להזמין תסקיר מטעם קצין המטה לענייני רווחה במינהל האזרחי אשר יפרט את נסיבותיו האישיות והמשפחתיות של הקטין, וימליץ בדבר הסיכויים להחזירו למוטב.

ט.      קטינים עצורים יוחזקו בבית מעצר נפרד לקטינים או באגף נפרד בבית מעצר כללי.

הקמת בית המשפט הצבאי לנוער ותיקון הצו בדבר הוראות ביטחון לגבי קטינים קידמו את החקיקה הצבאית בכל הנוגע למשפטם של קטינים. כך, בעיקר בעצם קיומו של בית משפט צבאי לנוער ובהפרדה ממשפטי בגירים, במתן מעמד להורים בהליכים כנגד קטין, במתן האפשרות למינוי סניגור לקטין ובאפשרות לקבלת תסקיר קמ"ט רווחה אשר יעמיד לרשות בית המשפט מידע סוציאלי אודות הקטין. עם זאת, כפי שנראה להלן, נשארו על כנם חלקים מרכזיים בחוק הפוגעים בזכויות קטינים, ועדיין מופרות זכויות מרכזיות של קטינים.

זכויות בני נוער בהליך הפלילי

עקרון טובת הילד צריך להיות העקרון המנחה כל פעולה משפטית ביחס לקטינים. המשפט הבינלאומי כמו גם המשפט הישראלי הכירו בכך שילדים ובני נוער שונים ממבוגרים במידת הבשלות הפיזית והפסיכולוגית שלהם, ובצרכים הרגשיים והחינוכיים שלהם. שיקול הדעת המופעל על ידם מגובש פחות ומושפע יותר מגורמים סביבתיים ולכן אחריותם למעשיהם נתפסת כפחותה ביחס לאחריותם של מבוגרים. בנוסף, מאחר שדפוסי התנהגותם נמצאים עדיין בתהליכי גיבוש, קל יותר להשפיע על התפתחותם ולשקמם, אך גם קל יותר לגרום להם נזק. הבדלים אלה ואחרים בין ילדים לבין בוגרים מצדיקים קיומה של מערכת שיפוט נפרדת.[11]

השיקום נתפס כמטרה העיקרית של הליכי השיפוט של קטינים, ומטרות המניעה וההרתעה מקבלות משקל מצומצם יותר. לכן, נעשה נסיון לגבש חלופות שיקומיות וחינוכיות לעונש המאסר בפועל, ולהשתמש בו במידה הפחותה ביותר האפשרית, כמוצא אחרון בלבד.

האמנה הבינלאומית לזכויות הילד, שישראל הצטרפה אליה בשנת 1990, קובעת מספר כללים מנחים לגבי קטינים המואשמים או נחשדים שעברו על החוק, בנוסף על זכויות המשפט ההוגן החלות על מבוגרים.[12] העיקריים שבהן הם:

א.      גיל המעבר לבגירות יהיה 18 שנים, בהתאם לחוק המקומי.[13]

ב.      טובת הילד יהיה השיקול העיקרי בכל הליך המתייחס לקטינים.[14]

ג.        אין להטיל על קטינים מתחת לגיל 18 עונש מאסר עולם או עונש מוות.[15]

ד.      מעצר או מאסר של קטין יינקטו כמוצא אחרון ולתקופה הקצרה ביותר האפשרית.[16]

ה.      קטינים ייעצרו בנפרד ממבוגרים ויתאפשר להם לשמור על קשר עם משפחתם באמצעות התכתבות וביקורים.[17]

ו.        לקטינים תתאפשר גישה בהקדם האפשרי לסיוע משפטי, ויתאפשר להם לפנות לרשות שיפוטית בעניין מעצרם. החלטות בעניין מעצר יינתנו במהירות ככל האפשר.[18]

ז.       היחס לקטינים בהליכים פליליים יותאם לגילם ולצרכיהם ויקדם ככל האפשר את שיקומם ושילובם בחברה. מדינות יפתחו הליכים מיוחדים שיהוו חלופה להליכים משפטיים ביחס לקטינים. תכניות חינוכיות וטיפוליות יותאמו לטובתם של קטינים ולנסיבותיהם.[19]

ח.      במסגרת זו יש לשתף בהליך במידת הצורך את הוריו של הקטין או סיוע אחר.[20]

בנוסף, לקטינים כמו גם למבוגרים עומדות בין היתר הזכויות להיחשב כחפים מפשע עד שלא הוכחה אשמתם, לא להיות מחוייבים להודות בעבירה או באשמה (הזכות כנגד הפללה עצמית), לא לבסס את אשמתם על הודאה שניתנה תחת עינויים או לחץ, ולבירור משפטם במהירות האפשרית.[21]

על פי החוק בישראל, הזכויות המוקנות לקטינים עדיפות בהיבטים רבים ומכריעים על אלו הנתונות לקטינים בבית המשפט הצבאי לנוער. הדין בישראל קובע כי כל אדם מתחת לגיל 18 הוא קטין. בישראל פעלו בתי משפט לנוער לפחות החל משנת 1971, שבה חוקק חוק הנוער (שפיטה, ענישה ודרכי טיפול), תשל"א – 1971. לצד בתי המשפט לנוער פועלת מערכת שלמה של שירותי אבחון, שיקום וסיוע, הכוללת את שירות המבחן לנוער, שירותי הרווחה ופקידי סעד, ומערכת של מעונות פתוחים וסגורים, המהווים חלופה לעונש של מאסר בפועל. כן פועלות בשנים האחרונות כמה תכניות לניתוב הדיון בעניינם של בני ובנות נוער אל מחוץ לבתי המשפט, להליכי גישור ושיקום. בנוסף, חוק הנוער בישראל כולל שינויים ניכרים מאוד ביחס לחוק החל על מבוגרים בכל הקשור להליכי מעצר ומשפט, שהעיקריים שבהם הם:

א.      חוק הנוער קובע כי: "מימוש זכויות של קטין, הפעלת סמכויות ונקיטת הליכים כלפיו ייעשו תוך שמירה על כבודו של הקטין, ומתן משקל ראוי לשיקולים של שיקומו, הטיפול בו, שילובו בחברה ותקנת השבים, וכן בהתחשב בגילו ובמידת בגרותו";[22] "נקבע על פי הוראות כל דין, כי תינתן לאדם הזדמנות להביע את עמדתו או כי תידרש הסכמתו לעניין מתן החלטה בעניינו, זכאי קטין שתינתן לו הזדמנות להביע את עמדתו, רצונו ורגשותיו בעצמו, ובדרך המותאמת לגילו, למידת בגרותו ולצרכיו (בחוק זה – הזדמנות להביע עמדה); לעמדתו של הקטין וכן לרצונו ולרגשותיו, יינתן משקל ראוי בקבלת החלטה בעניינו, בהתחשב בגילו ובמידת בגרותו".[23]

ב.      קטינים לא ייחקרו בשעות הלילה: קטין מתחת לגיל 14 לא יחקר בין השעות 20:00-7:00, וקטין מעל גיל 14 לא ייחקר בין השעות 22:00-7:00.[24]

ג.        לקטין תהיה הזכות להתייעץ עם הורה או קרוב אחר לפני חקירתו וכן לנוכחותם בשעת החקירה, אם אינו עצור.

ד.      יש להודיע לסניגורו של הקטין או לסניגוריה הציבורית טרם תחילת חקירתו של קטין.[25]

ה.      חקירת חשוד תיעשה בשפתו ותתועד בתיעוד חזותי וקולי מתחילתה ועד סופה, למעט בעבירות ביטחון.[26]

ו.        שופטי נוער ידונו במעצר קטינים ובבירור משפטם.[27]

ז.        קטין עד גיל 14 יובא בפני שופט בתוך 12 שעות. במקרים מיוחדים יכול קצין משטרה בכיר להאריך פרק זמן זה ל-24 שעות.[28] קטין מגיל 14 ומעלה יובא בפני שופט בתוך בתוך 24 שעות, בדומה לבגירים.

ח.      בעבירות ביטחון, קצין ממונה יכול לעכב את הבאתו של עצור בפני שופט עד 48 שעות, וגורמים בכירים יותר יכולים לעכב את הבאתו בפני שופט לתקופה שעד 96 שעות (4 ימים). לנוכח הוראות חוק הנוער, לא ברור האם הוראות אלו חלות גם על קטינים.[29]

ט.      "לא יוחלט על מעצרו של קטין אם ניתן להשיג את מטרת המעצר בדרך שפגיעתה בחירותו פחותה, והמעצר יהיה לפרק הזמן הקצר ביותר הנדרש לשם השגת המטרה כאמור; בקבלת החלטה על מעצרו של קטין, יובאו בחשבון גילו והשפעת המעצר על שלומו הגופני והנפשי ועל התפתחותו."[30]

י.        קטין מתחת לגיל 14 לא ייעצר עד תום ההליכים.[31]

יא.   בכל מקרה שמתבקש בו מעצר עד תום ההליכים  של קטין, יוגש על ידי שירות המבחן תסקיר מעצר הבודק את השפעת המעצר על הקטין ויציע חלופות למעצר.[32]

יב.    בית המשפט יכול לקבוע שקטין עבר עבירה מבלי להרשיעו, כדי להימנע מרישום פלילי ומהסטיגמה הנלווית אליו.[33]

יג.     בכל מקרה של הרשעת קטין או קביעה כי עבר עבירה, יוגש תסקיר של קצין מבחן לנוער בטרם גזירת העונש.[34]

יד.    בית המשפט מוסמך להורות על מגוון של אמצעי טיפול שאינם מאסר בפועל, לרבות מעקב של קצין מבחן, התחייבות של הקטין או הורהו להימנע מעבירה, או השמה במעון סגור או פתוח.

טו.   על קטין מתחת לגיל 14 לא יוטל עונש מאסר בפועל; בעבירות שבהן קיים עונש מאסר עולם חובה, מאסר חובה או עונש מינימום אין חובה לגזור על קטין עונשים אלה; לא יוטל על קטין עונש מוות.[35]

 

כאמור, במערכת השיפוט לנוער בשטחים נשארו על כנם מאפיינים רבים הפוגעים בזכויות קטינים בהשוואה לזכויות המוקנות לבני נוער על פי המשפט הבינלאומי ובישראל:

א.      גיל המעבר לבגירות נותר 16 שנה.

ב.      דיוני המעצר של קטינים ממשיכים להתקיים בבית המשפט הצבאי הרגיל, על פי אותן הוראות חוק לפיהן נעצרים בוגרים, לא בפני שופטי נוער וללא הפרדה בין דיוני מעצר של קטינים ושל בוגרים. כך, ניתן להחזיק גם קטינים במעצר לתקופה של 8 ימים לפני הבאתם לראשונה בפני שופט.

ג.        המאסר הוא עדיין אמצעי הענישה היחיד מלבד קנס. לא נוספו חלופות כלשהן לעונשי מאסר בפועל, ואף לא נקבעו הוראות אחרות לגבי אופן השימוש בעונשי מאסר בפועל.

ד.      לא נקבעו כל הגבלות חדשות על ענישת קטינים, כך שבעבירות שעונשן מעל 5 שנים עדיין ניתן להטיל על כל קטין שגילו עולה על 14 שנים את העונשים המרביים התקפים לגבי בגירים, כולל מאסר עולם ועונש מוות. קטינים עדיין צפויים לעונשי מאסר ממושכים.

ה.      לא נקבעו כל הוראות ביחס לחקירת קטינים. הצו מתייחס אך ורק להליכים בבית המשפט. כך לדוגמה לא נקבע דבר בעניין חקירת קטינים בלילה, נוכחות הורים ו/או עו"ד בחקירה או התייעצות איתם לפני החקירה או במהלכה, ולא נקבע דבר בעניין תיעוד החקירה בשפת הנער או שימוש באמצעים של הקלטה קולית ושל הקלטה חזותית (צילום).

אם כן, ניתן לראות בבירור שהחקיקה הצבאית רחוקה מלהגן על זכויותיהם של קטינים כפי שמתחייב מהמשפט הבינלאומי, ובאופן דומה להגנה על זכויותיהם של קטינים בחוק הישראלי. ההבדל העצום בין שתי מערכות החוק מצביע על סטנדרט כפול ועל פגיעה בזכויותיהם של קטינים פלסטיניים. יתר על כן, הוא בולט במיוחד כמערכת של אפליה שיטתית, מאחר שהחוק הישראלי הוחל על אזרחי ישראל המתגוררים בשטחים, כלומר על אוכלוסיית המתנחלים. כך, ילד ישראלי הגר בהתנחלות וילד פלסטיני הגר בכפר סמוך יקבלו יחס שונה לגמרי גם אם יעברו עבירה באותו מקום ממש ויטופלו בתחילה על ידי אותן רשויות. משם הם יעברו למסלולי אכיפה שונים לגמרי, הנקבעים על פי זהותם הלאומית.

הבדל זה לא נעלם כמובן מעיניהם של שופטי בית המשפט הצבאי. בעניין שבו שוחרר קטין ממעצר קבע נשיא בית המשפט הצבאי לערעורים כך:

"אף שהוראות תיקון מס' 14 לחוק הנוער אינן חלות באזור, לא ניתן להתעלם מהרוח הנושבת מהן, ומהעקרונות העומדים ביסודן בדבר ההגנה על זכויותיו של קטין, גם אם הוא חשוד בביצוע עבירות, ומתן משקל דומיננטי לעיקרון העל של טובת הקטין, כפי שנאמר בהצעת החוק. בסופו של דבר, קטין הוא קטין הוא קטין, בין אם הוא מתגורר במקום שהחוק הישראלי חל עליו במלואו, ובין אם הוא מתגורר במקום אחר שהחוק הישראלי אמנם אינו חל בו במלואו, אך הוא נתון להשפעה ממשית של שיטת המשפט הישראלית."

הנה כי כן, חקירתם של קטינים מחייבת זהירות מיוחדת, גם אם אין הוראות חקיקה מפורשות בעניין זה. הדברים הללו מקבלים יתר תוקף עם כניסתו לתוקף של תיקון מס' 14 לחוק הנוער בישראל, אשר כאמור מעגן בחקיקה כללים ומגבלות ביחס לחקירת קטינים." [36]

הניתוח שהובא עד כאן התייחס לחוק, ולא למעשה. התצפיות שהתקיימו בבית המשפט הצבאי לנוער והמעקב אחר ניהול התיקים על ידו מביאים את עולם המעשה, את האופן שבו ממומש בפועל ההליך המשפטי בעניינם של הקטינים הפלסטיניים.  על אף ההצהרה שצוטטה לעיל מפי ראש מערכת השיפוט הצבאית, ממצאי המעקב שיובאו להלן מורים כי הליכי החקירה והליכי השיפוט בבית המשפט הצבאי לנוער רחוקים מלשקף את רוחו של חוק הנוער בישראל, ובמקרים רבים הם אף עומדים בסתירה גמורה לו.

ממצאי התצפיות בבית המשפט הצבאי לנוער שיובאו להלן, מספקים מידע על המאפיינים הכללים של ההליכים ושל הנאשמים העומדים למשפט. הדו"ח עוקב אחר שלבים חשובים בהליך הפלילי, בודק את מידת מימושן של הוראות החוק הצבאי בכל הנוגע לשיפוט קטינים, ושל הזכויות העומדות לקטינים בהליכים פליליים. מאפיינים מיוחדים של בית המשפט הצבאי לנוער ייבחנו בסיום הדו"ח לאור ממצאי התצפיות שיובאו להלן.

נקודת מבט אישית על בית המשפט הצבאי לנוער

מכביש 443 בואך בית המשפט הצבאי עופר מקבלים את פנינו קוצים וערימות זבל, גדרות ברזל ותיל, קירות בטון חשופים ושערי ברזל. אנו  כאן, בצד אחד של הגדר ומעברה השני, ממש בצמוד, הפלסטינים הבאים אף הם בשערי בית המשפט. לא הוד ולא הדר לו  והעליבות פושה בכל. הוראות "אירג'ע לוורא" ("חזור אחורה") ו"תעל" ("בוא") נשמעים ברמקול צורמני המצווה על הקהל להתקרב או להתרחק משער הכניסה, אחד מתוך שלושה שיש לעבור וביניהם מגנומטר. מיד אחריו אשנב זכוכית שחורה בו את נראית אך אינך רואה מי הדובר אתך. לאחר שמסרת את תעודת הזהות והוכרו כל האישורים שאכן כניסתך מותרת, משתחררת קרוסלה חשמלית ראשונה ואת מול דלת ברזל כחולה עם צוהר נפתח ונסגר של בית סוהר. מהר מאוד את מבינה שאם תעצבני את השומרים, כניסתך תעוכב או תימנע ואת מנסה לצמצם את נוכחותך ככל האפשר. הדלת נפתחת ואנו נכנסות אחת אחת, וואחד וואחד בדיוק כמו הפלסטינים, לבדיקת מגנומטר שנייה, לשיקוף מעט החפצים שהורשינו להכניס (נעליים, מחברת וכלי כתיבה), דרך קרוסלה חשמלית שנייה ולאחר מפגש מחודש עם הנעליים - בידוק גופני מדוקדק בתא קטן וסגור על ידי שוטרת שב"ס הכולל מישוש גופני באמצעות גלאי מתכות ידני ואף מישוש ידני, לעיתים באיברים המוצנעים, במידה ומתגלה הצורך. מה עובר על הנשים הפלסטיניות הבאות בשערי בית המשפט, אנו תוהות, האם הבדיקה אצלן מחמירה יותר ותחושת חוסר האונים וההשפלה קשים יותר? ומה לבית משפט ועשיית צדק עם כל זה?

יותר מתחושת הקטנות בעת ההמתנה, קשה המבט. יש בו הכל, במבט של הפלסטינים הממתינים זמן רב יותר מאיתנו, מתח ועצב ויאוש וחוסר אונים מוחלט. במחנה עופר אף אחד לא מחייך. הפלסטינים הבאים בשעריו, חלקם כדי להישפט בפני השופטים מטעם הריבון, מרביתם כדי לזכות במבט חטוף לעבר בני משפחתם הכלואים בבתי כלא ישראליים, לעתים אחרי תקופה ארוכה וקשה בה לא ידעו מה עלה בגורלם, הם ישויות מחוקות שאף אחד לא סופר. על אף זכותם החוקית, בודדים ישמיעו את דברם בפני בית המשפט. רובם ככולם יקבלו את המצב בהכנעה ובלית ברירה, משוועים שהכל יגמר מהר ככל האפשר.

כל המבנים המשמשים את בית המשפט הם קרוואנים העומדים באויר על בלוקים. כבר 44 שנים שופטת מדינת ישראל בבתי משפט צבאיים את מי שאינם אזרחיה וקטינים שאינם בניה, ולצופה מהצד הכול נראה ארעי ומרחף בעולם משל עצמו, שעתיים והכול נעלם כלא היה.

ובאולם בית המשפט הצבאי לנוער מבטם של בני המשפחה הופך לדמעות. במקרים רבים הדמעות עצורות כדי שלא לייאש את הילד. באחרים הן פורצות החוצה בבליל של מילות עידוד וגעגועים. בהתנהלות המשפטית הסוף ידוע מראש. אין ציפיות ואין תקווה למשהו אחר. בשיטת הסרט הנע נכנסים הקטינים בני 13-14-15-16 בקבוצות של שלושה/ ארבעה, אזוקים בידיהם זה לזה וברגליהם אחת לשנייה, האזיקים בידיהם משוחררים במהלך המשפט כדי לחזור ולהיאזק מחדש עם סיומו.

באולם מס' 2 של כבוד שופטת הנוער רס"ן שרון ריבלין-אחאי מתנהל הכל על מי מנוחות. אווירה של שלווה ורוגע ולעתים אפילו הומור. השופטת נעימת הליכות ומגלה סבלנות רבה למצבים הדרמטיים המתקיימים באולמה. טפיחות ידידותיות בין התובעים הצבאיים, המחמירים מאוד בכל הנוגע לנאשמים, לבין עורכי הדין הפלסטינים. לרגע אפשר לחשוב שהגעת למעוז הנאורות. אך עד מהרה נוחתת על המתבונן מציאות קשה ואכזרית.  ההורים, נוכחותם אמנם נחוצה כדי לענות על דרישות החוק, אבל שוטרי שב"ס (שירות בתי הסוהר) הקפדניים שולחים אותם רחוק ככל הניתן מילדיהם, לשבת עם גבם אל הקיר, לעתים בבוטות וגסות רוח. לא יהיו חיבוק או נשיקה ואפילו לא לחיצת יד. "זה לא ביקור" הם יסבירו, ואילו השופטת תציע לנו לכתוב מכתב תלונה לשב"ס. רק שני בני משפחה מורשים להיות נוכחים באולם המשפט: אם גם האח הגיע, יוותר האב על כניסתו. הורים בודדים יבקשו להשמיע את דברם בתקווה להמתיק מעט את רוע הגזירה. וכך, בעוד המשפט מתנהל, ינצלו המשפחות את הרגעים הקצרים והיקרים כדי להחליף מרחוק מילים עם בנם, לשאול אם קר לו או חם, אם הוא מקבל טיפול רפואי ואוכל.

במקום ההזוי הזה את מבינה מהר מאוד שלא את הצדק טוחנות הטחנות, אלא את הסדר הטיעון. בשיטת העתק הדבק נכנסים ויוצאים הקטינים כשהם כבר יודעים, ואם אינם יודעים ילמדו מהר מאוד, שכדי להשיג כרטיס יציאה אל מחוץ לכלא ולחזור לחיים הקודמים עליהם להודות במסגרת הסדר טיעון בכתב אישום מתוקן כלשהו, גם אם לדבריהם לא ביצעו כל פשע וכל אשמתם היא שהפלילו אותם אחרים. עליהם לרצות את העונש שנקבע למעשה על ידי התביעה הצבאית, כשדבריהם מעולם לא נשמעו על ידי בית המשפט. השופטת תקבל את ההסדר על אף שתטרח להכתיב לכתבנית בכל פעם מחדש שאינה מחוייבת לעשות זאת. אבל העסקה תואמת את חומרת המעשים - לעומת עברו הנקי וגילו הצעיר של הנאשם... 


ממצאי הדו"ח

1. גיל הנאשמים בזמן ביצוע העבירה

על פי החוק, גילאי הקטינים האמורים להיות מובאים בפני בית המשפט הוא 16-12 בזמן ביצוע העבירה.

מתוך 71 נאשמים שנתוניהם נאספו, היו הרוב הגדול (28) בני 15 בזמן ביצוע העבירה,  וכן מספר לא מבוטל של נערים צעירים יותר – 9 בני 14 ו-2 בני 13. בין הנאשמים היתה נערה אחת בלבד, וכל השאר היו נערים.

כפי שמראים הנתונים, הובאו לדין בפני בית המשפט הצבאי לנוער גם נערים אשר גילם הוא 17 ו-18, ולכן לפי החוק הצבאי הם אינם נחשבים קטינים כלל, ואין חובה להעמידם למשפט בפני בית המשפט לנוער. זוהי מדיניות עצמאית של בתי המשפט הצבאיים, שלא עוגנה בחקיקה, להעמיד לדין בבתי המשפט לנוער גם נערים עד גיל 18.[37] הירידה במספרי הנערים בגילאי 18-17 לעומת בני ה-15 יכולה ללמד כי לא כל הנערים בגילים אלה מועמדים לדין בבית המשפט לנוער, וכך עולה גם מתצפיות אקראיות בבתי המשפט הצבאיים הרגילים. מאחר שלא עקבנו בשיטתיות אחר דיונים בבתי משפט צבאיים אחרים, לא נוכל לקבוע זאת בוודאות, אבל לא נראה סביר כי מספר הנערים הבוגרים יותר המובאים לדין מצטמצמים במידה כה ניכרת.

אין ספק כי מדובר במדיניות מבורכת של בתי המשפט הצבאיים, אשר טוב היה אילו כללה באופן עקבי את כל הנערים מתחת לגיל 18. עם זאת, כל עוד לא הועלה גיל הבגירות בחקיקה הצבאית, מדובר עדיין במעשה של חסד ולא בחובה חוקית, ועל כן הוא אף יכול להיפסק בכל עת.

התפלגות גיל הנאשמים

2. ההאשמות הנפוצות בכתבי האישום

סעיפי האשמה הנפוצים ביותר בבית המשפט הצבאי לנוער עוסקים בזריקת חפצים: יידוי אבנים לעבר רכב תחבורה נוסע, זריקת אבנים לעבר נתיב תחבורה וזריקת חפצים (בקבוקי צבע, חפץ מבעיר) לעבר אדם או רכוש. במקרים רבים נזרקו אבנים ובקתב"ים לעבר כוחות הביטחון במהלך סיור או הפגנות ביישובים שבהם גרים הנערים. בחלקם – כוונו החפצים שנזרקו לעבר כלי תחבורה שנעו בכבישים. גם מי ששימש כתצפיתן, למשל, או שנוכחותו במקום היתה פסיבית, נאשם בביצוע העבירה במלואה. במקרים רבים הנערים לא ביצעו את המעשה בסופו של דבר, התחרטו או שנתפסו לפני שהספיקו לזרוק אבן או חפץ מבעיר ואז נאשמו בעבירת ניסיון. רבים מהנערים נאשמו גם בייצור בקבוקי תבערה. בכמה מקרים נאשמו נערים שהבעירו צמיגים וחומרי נפץ במטרה ליצור עשן ולמשוך את כוחות הביטחון לאזורם כדי ליידות בהם אחר כך אבנים או חפצים אחרים.

ב-71 המקרים שנבדקו נכללו 89 אישומים של זריקת אבנים וחפצים, אבל רק במקרה אחד נגרמה חבלה פיזית לנוסעת ברכב שנזרקו עליו אבנים. פגיעה ממשית לכלי רכב נגרמה בשלושה מקרים בלבד, בהם נופצו שמשות הרכב. במקרה אחר נאשם נער בן 15 בניסיון לשדל חבר לחטוף סוחר יהודי, אך הדבר לא יצא אל הפועל כי החבר לא שיתף עמו פעולה. מבין המקרים החמורים יותר בולט מקרה אחד של נער בן 15 שנאשם בתכנון פעולת התאבדות ובהשתתפות בהכנת חגורת נפץ.

 

התפלגות האשמות בנושא זריקת חפצים

התפלגות האשמות בנושא אמלח

התפלגות האשמות בנושאים שונים

ל

למרות שאין להקל ראש בסכנה הנובעת מיידוי אבנים ובקבוקי תבערה היכולים לגרום לנזק קשה בחיי אדם וברכוש, הנזק שנגרם בפועל מהעבירות האלה היה מועט ביותר ונגרם רק בחלק קטן מהמקרים. בעבירות החמורות יותר, מדובר בעיקר בעבירות ניסיון שלא הושלמו. תמונה זו תואמת את גילם הצעיר של הנערים. מאחר שעיקר החומרה שבעבירות היא בפוטנציאל גרימת הנזק שבהן, במכלול הדברים נראה ששיקול הענישה העיקרי צריך להיות שיקול ההרתעה, ולא שיקול הגמול. מן הראוי לזכור מאפיין זה כאשר נבחן בהמשך את העונשים המוטלים על הנערים.

3. מעצר ושחרור בערבות

התצפיות המסוכמות בדו"ח זה לא כללו מעקב אחר תיקי מעצר, מאחר שאלה אינם מתנהלים בבית המשפט הצבאי לנוער. למרות זאת, ההחלטה בדבר מעצר או שחרור משתקפת בדיונים המשפטיים בהם צפינו, ויש לה השפעה מרחיקת לכת על שלב המשפט.

שלב המעצר, שניתן להגדירו כשלב הקריטי ביותר של המשפט, מתרחש בבית המשפט הצבאי הכללי, על פי הוראות החוק החלות על בוגרים, ללא יחס מיוחד לנערים, בפני שופטים שאינם שופטי נוער, ובדיונים המתקיימים ביחד  עם בוגרים. על פי הצו בדבר הוראות ביטחון, אין הוראות מיוחדות בדבר מעצר קטינים, ואף לא הוראה כללית הקובעת שימוש במעצר כאמצעי אחרון. כפי שהעלו התצפיות, המעצר משמש כמעט כברירת מחדל. מבין 71 המקרים שצפינו בהם, רק 5 נערים שוחררו בערבות ממעצר עד תום ההליכים בעזרת עורכי דינם. לא נמצא יחס כלשהו בין גיל הנאשמים לבין שחרורם ממעצר. בני ה-13 ובני ה-14 הוחזקו כולם במעצר עד להשלמת ההליך המשפטי למרות גילם הצעיר. המשוחררים היו כולם בני 15 שנים.

 

מ', בן 15 בזמן מעצרו, תושב בילעין העולה לכיתה י' (תיק 3346/10) נעצר ביום 2.8.10

מ' הואשם בכך שמחודש מאי 2010 ועד ליום מעצרו, יידה אבנים יחד עם אחרים בשלוש הזדמנויות שונות לעבר גדר ההפרדה, בכוונה לפגוע באדם או לגרום נזק לרכוש.  יחד אתו נעצרו שניים מחבריו אשר הפלילו אותו בעדויות שמסרו במשטרה. הוא שוחרר ממעצר לאחר מספר ימים בערבות של 1500 ש"ח.

בהמשך המשפט מ' הודה באשמה במסגרת הסדר טיעון, והוסכם כי יידון לעונש מאסר על תנאי וקנס . הסנגור ציין בטיעונים לעונש שהאבנים שלפי כתב האישום נזרקו לעבר גדר ההפרדה, כלל לא פגעו במטרה. בגזר הדין ציינה השופטת כי במסגרת החלטת השחרור ממעצר צוין קושי ראייתי וספק לגבי הוגנות החקירה ושמירה על זכויותיו הבסיסיות של העצור. היא גזרה על הנאשם:

3 חודשי מאסר על תנאי שבמשך שנתיים לא יעבור עבירה בה הורשע או כל עבירה של יידוי חפצים.

קנס כספי בסך 1000 ש"ח.

מדובר בנאשם היחיד מבין 71 הנאשמים שנבדקו, אשר לא נגזר עליו כלל עונש של מאסר בפועל.

 

ב' בן 15 בשעת ביצוע העבירה ובן 18 בזמן המשפט, תושב ג'בע (תיק 3521/10) נעצר ביום 9.8.10

ב' הואשם בכך שבשנים 2009-2008 יידה במספר הזדמנויות אבנים ובקבוקי תבערה לעבר כלי רכב נוסעים. הוא שוחרר בערבות אחרי 17 ימים בהם ישב במעצר. לטענת הסנגור הושג השחרור בערבות עקב קושי ראייתי בתיק אשר הקשה על התביעה להוכיח את האשמה. הנאשם הכחיש את האשמה כשנחקר במשטרה, ומבין שני נערים נוספים שנעצרו איתו, עד אחד בלבד העיד כנגדו שביצע את המעשים, ואילו השני תמך בגרסתו של הנאשם. גם בעדות המפלילה היתה קימת בעיה. הנערים הנוספים גם הם שוחררו בינתיים. לאחר השחרור הצדדים הגיעו להסדר טיעון, ב' חזר בו מכפירתו והודה באשמה בכתב אישום מתוקן.

השופטת גזרה עליו את העונשים הבאים:

17 הימים שהיה נתון במאסר יחשבו כמאסר לריצוי בפועל.

3 חודשי מאסר על תנאי שבמשך שנתיים לא יעבור עבירה בה הורשע בתיק זה.

קנס כספי של 1500 ש"ח.

 

ב', בן 15 בעת ביצוע העבירה, תושב קלנדיה (תיק 2728/10) נעצר בתאריך 12.6.10

מ', בן  15 בזמן ביצוע העברה, תושב ענאתא (תיק 2731/10) נעצר בתאריך 12.6.10 ביחד עם ב'

שני הנערים שוחררו הנערים בערבות משום שהתברר ששניהם הגיעו למחסום במטרה להיעצר כשברשותם בקבוק תבערה, אשר כדברי התובע: "לא ידוע טיב בקבוק התבערה אותו החזיק הנאשם", כלומר לא ברור כלל שהיה מדובר בבקבוק תבערה.

ב' היה עצור במשך 10 ימים שלאחריהם שוחרר בערבות.

מ' היה עצור במשך 18 ימים ושוחרר בערבות.

שני הנערים נאשמו בשני סעיפי אישום:

1.       ייצור שני בקבוקי תבערה ללא תעודת היתר ממפקד צבאי.

2.       החזקה של אותם שני בקבוקים.

בהסדר טיעון שהושג בין התביעה הצבאית לסנגור נמחק פרט האישום השני, והנאשמים הורשעו, כל אחד בנפרד בכתב אישום זהה, על פי הודאתו, בסעיף אישום של "ייצור בקבוקי תבערה".  במסגרת הסדר טיעון נגזרו על ב'העונשים הבאים.

10 הימים בהם היה נתון במעצר יחשבו כמאסר לריצוי בפועל.

6 חודשי מאסר על תנאי שבמשך שלוש שנים לא יעבור עבירה בה הורשע בתיק זה או כל עבירה שעניינה אמל"ח.

קנס כספי בסך 1250 ש"ח.

על מ' נגזרו העונשים הבאים:

18 הימים בהם היה נתון במעצר יחשבו כמאסר לריצוי בפועל.

6 חודשי מאסר על תנאי שבמשך שלוש שנים מהיום לא יעבור עבירה בה הורשע בתיק או כל עבירה שעניינה אמל"ח.

קנס כספי בסך 1000 ש"ח.

למרות ששני נאשמים אלו היו שותפים לאותה עבירה, הורשעו בכתב אישום זהה, ולא היו לגביהם נתונים שונים, הם קיבלו עונשים שונים על פי מספר הימים שישבו במעצר, כך שהעונשים של שניהם יחפפו את ימי המעצר.

נ', בן 15 בזמן ביצוע העברה, תושב חברון (תיק 4103/10) נעצר ביום 4.10.10  

נ'  לא שוחרר ממעצר בגלל חוסר יכולתו לשלם את סכום הערובה שהוטל עליו. הוא הואשם בכך שיחד עם חבר  יידה אבן אחת לעבר כלי רכב ישראלי נוסע בכוונה לפגוע בו או באדם הנוסע בו. האבן פגעה בצדה הימני של שמשת הרכב אשר חלף בכביש. בעקבות הגשת ערר על מעצרו לבית המשפט הצבאי לערעורים, החליט בית המשפט לשחרר את הנער ממעצר. בהחלטת השחרור קבע בית המשפט לערעורים כי מדובר במקרה חריג בו לא נגרם נזק ולא ניתן לשלול את טענת הנאשם כי פעולתו נעשתה על רקע של התגרות של מתנחלים.

ואולם על פי החלטת בית המשפט לערעורים היה על הנער להפקיד ערבות כספית. מאחר שלא היה ביכולתה של משפחתו להפקיד את הסכום, ישב נ' בסופו של דבר במעצר במשך 15 ימים עד לדיון בעניינו בבית המשפט הצבאי לנוער. דינו נגזר במסגרת הסדר טיעון למאסר של 15 ימים, כלומר ימי המעצר עד לאותו יום. לאור ההתאמה החוזרת ונשנית בגזרי הדין בין תקופת המעצר שחלפה עד למתו גזר הדין לבין העונש שנגזר בסופו של דבר, נראה סביר שאילו נ' היה משתחרר היה דינו נגזר לתקופה קצרה יותר.  על הנער נגזר גם קנס של 2,000 ש"ח, או חודשיים מאסר תמורתו במידה והקנס לא ישולם.

א.צ,  בן 14 (תיק 1367/11) אינו נכלל בגדר 71 התיקים אך עניינו ראוי לתשומת לב, מאחר וגם הוא לא מימש את ההחלטה לשחררו.

מדובר בקטין כבן 14 וחצי אשר נעצר בתאריך 23.1.11 והואשם במספר עבירות של יידוי אבנים בכפר נבי סאלח. בדיון על מעצרו ארבעה ימים לאחר שנעצר הוחלט לשחררו בערובה בשל פגמים שעלו בחקירתו.

המשפחה חשבה שתוכל להציג ערב שידאג לכך שהנאשם יגור ברמאללה הרחק מהכפר, אך לאחר שהמשפחה לא הצליחה למצוא ערב כזה, נקבע על ידי בית המשפט כי אין מקום לחלופה אחרת ולכן הוא נותר עצור. א.צ. שוחרר מאוחר יותר לאחר שנשמעו חלק מהעדים במשפטו (ראו התייחסות לעניינו בפרק אודות הודאות והפללות ובנספח ד') בבקשה לעיון חוזר רק ב- 22.3.11, לאחר ששהה חודשיים במעצר.

ו.א., (תיק מס' 3964/10) שאף הוא לא במסגרת 71 התיקים שנבדקו, מעלה שאלה מעניינת ביחס למעצר הנער. ו.א. הואשם בעבירה של גניבה ממחסום בית המרקחת בחברון, כניסה לתוך העמדה, תקיפה  של חיילים וגניבה של 5 רימונים. זו היתה עבירתו השנייה, בה הודה במסגרת הסדר טיעון למרות שעורך דינו אמר בבית המשפט כי הדברים כלל לא קרו. הרקע למעשיו היה שאביו נוהג להכות אותו. הוא שהה במעצר כמעט ששה חודשים, לאחריהם הצדדים הגיעו להסדר טיעון שכלל מאסר וקנס, אולם השופט (המשנה לנשיא בית המשפט בהיעדרה של השופטת ריבלין-אחאי), לא הסכים לגזור את דינו של הנאשם באותה ישיבה וסבר כי המאסר אינו פתרון לעניינו של הנער. הוא ביקש תסקיר של קמ"ט רווחה, ועד להגשת התסקיר הורה על שחרורו של הנער בערובה. הקטע הבא מתוך תצפית בבית המשפט ואינו ציטוט מפרוטוקול:

שופט: הובטח לשלב את הילד בהליך שיקומי כלשהו. האב הודה שהוא נוהג להכות אותו. בפעם הקודמת, ללא טיפול, תוך שבוע הוא חזר לפרוץ שוב.

עוה"ד: המשפחה במצב לא קל. אני מבקש לשחרר אותו עוד היום.

השופט: הקנס זה לאבא ובזכותו ירביץ לו. אז מה עושים?

עוה"ד: יש בעיה מסויימת, אין לנו מוסדות וגופי שיקום פה.

שופט: מה עוזר הקנס? או שיפרוץ כדי לשלם או שהאבא ישלם.

עוה"ד: מקווה שהמאסר לימד אותו לקח. דרך אחרת לא תעזור. אם היו לנו מוסדות של מדינה היינו מדברים באופן אחר. להשאיר אותו בכלא זה לא פתרון.

תובע צבאי: יש מקום לתת לו הזדמנות נוספת. נלקח בחשבון גילו הצעיר.

שופט: להשאיר בכלא זה לא פתרון

עוה"ד: מה שרשום בכתב האישום לא נעשה בכלל. בשל פרטיות אני לא רוצה להיכנס למצבו של הבחור. מבקש לדחות בשבוע כדי שימלאו לכליאה שלו 6 חודשים ושהקנס יופחת. גם התנאי גבוה מדי – מגניבה קיבל שנה על תנאי אותו מבקשת התביעה להפעיל. ההסדר היום מתאים...

האב: מבקש מביהמ"ש רחמנות בקשר לתנאי, אנחנו בשטח ישראלי ויש אפשרות להגיע אליו ולעצור אותו. הפחד שלי שהוא יפול קרבן של מעשים של אחרים ויופעל נגדו התנאי. אנחנו לא מרוצים מהמעשים האלה ונמנע אותם ממנו.

שופט: איך תמנעו?

האב: נדבר איתו, כמה שיחות...

שופט: במי אתם נעזרים?

האב: בכל המשפחה, אם, אב, אחים ואחיות.

שופט: בפרוטוקולים קודמים אמרת דברים דומים. מסתבר שזה לא עבד. צריך לנסות דרך אחרת ולא דרך שאתה מכיר אלא ללכת לאנשי מקצוע שיתנו לכם כלים להתמודד עם הבן. לפעמים ההורים לא מספיקים.

האב: יש למשפחה עסק, הבכור עובד שם, הוא יהייה תחת השגחתו וירכוש לעצמו מקצוע.

שופט: זה לא מספיק. מכיר את קמ"ט רווחה? תגשו ותדברו איתה והיא תסביר לכם מה אפשר לעשות עם הבן. תחזרו אלי ותגידו מה כוונתכם. אשחרר אותו היום אבל לא אגזור את העונש אלא בדיון הבא.

כאמור הנער שוחרר לאחר כמעט חצי שנה במאסר. לנוכח עובדות המקרה נראה כי היה מקום להורות על שחרורו ועל התערבות טיפולית בשלב מוקדם הרבה יותר. בוודאי יש מקום לתהות על שיקול הדעת של התביעה לדרוש לגבי נער במצב כזה מאסר וקנס.

לסיכום נושא זה, ברור מתוך הנתונים כי המעצר לא משמש כאמצעי אחרון ולתקופה הקצרה ביותר, כפי שמן הראוי שיהיה לגבי קטינים. המעצר משמש כברירת מחדל, וננקט בכ- 94% מהמקרים.

בכל המקרים של שחרור ממעצר, העונש שנגזר בסיום המשפט חפף את ימי המעצר, גם כאשר התוצאה הייתה גזירת עונשים שונים לאותה עבירה.

 

4. משך הזמן שנדרש להשלמת ההליך המשפטי 

בנושא זה קיימים בידינו נתונים לגבי 62 מתוך 71 התיקים. כפי שמדגים הגרף הבא, כתב האישום הוגש ברוב המקרים בתוך שבוע ימים עד שבועיים מיום המעצר (49 מתוך 62 תיקים). ב-4 מקרים חריגים נדרשו חודש וחצי, חודשיים, שלושה חודשים וחצי שנה להגשת כתב האישום. במקרים אלה סעיפי העבירה היו חמורים יותר.

זמן ממעצר ועד הגשת כתב אישום

בכ-47% מהמקרים הסתיים הדיון המשפטי בתוך 3 חודשים (29 מתוך 62 תיקים). במקרים אלה לא עלה המאסר שנגזר על הנאשמים במידה ניכרת על תקופת ההליך המשפטי. במקרים שבהם נגזר בסופו של דבר מאסר ממושך, גם ההליכים נמשכו זמן רב יותר בעיקר בגלל דחיות רבות של הדיון המשפטי עד להשגת הסדר טיעון אשר הביא לסיום הדיון בתיק. במקרה אחד, משפטו של נער שנעצר ב-20.4.2009 לא הסתיים עד יוני 2011, כלומר הוא נמשך יותר מ-26 חודשים.

זמן מהגשת כתב אישום עד הכרעת דין

בנושא זה הנתונים מורים על פרקי זמן סבירים להגשת כתבי אישום ולסיום ההליך המשפטי ברוב המקרים. התביעה הצבאית אינה מנצלת את כל הימים העומדים לרשותה על פי דיני המעצר. ב-79% מהמקרים הוגש כתב האישום בתוך שבוע ימים עד שבועיים מיום המעצר, בכ-47% מהמקרים הסתיים הדיון המשפטי בתוך 3 חודשים, ו- 35% נוספים הסתיימו בתוך ששה חודשים. עם זאת יש לזכור את טיב ההאשמות, הקלות והפשוטות יחסית, ואת העובדה שהרוב  המוחלט של התיקים מסתיימים בהסדרי טיעון וללא שמיעת עדים. יש לציין כי תקופת זמן של למעלה מחודש בטרם הגשת כתב אישום, ולמעלה משישה חודשים עד להכרעת דין לגבי נערים, היא תקופה ארוכה ביותר וחריגה, והדבר אירע בארבעה מקרים מתוך אלה שנבדקו.

5. התבססות על הודאות והפללות

ברוב המכריע של המקרים התבססו כתבי האישום שהוגשו נגד הנאשמים על הודאות הנאשמים באשמה עוד בשלב החקירה, שהתקיימה מיד לאחר מעצרם ולפני שזכו לפגוש עורך דין.  בנוסף התבססו ההאשמות על הפללות של נערים אחרים שנעצרו ונחקרו באופן דומה לחבריהם הנאשמים.  ב- 65 מתוך 71 מהתיקים שימשו עדויות של עדים אחרים, לרוב נערים, כראיות לאשמה. העובדה שבחלק כה גדול מהתיקים הודו הנאשמים באשמה עוד בטרם החל ההליך המשפטי, מלמדת על חשיבותו המעטה של הליך זה אל מול החקירה, שבה מוכרע ברוב המקרים עניינו של החשוד.

למרות שהתצפיות לא כללו את תקופת המעצר והחקירה, הרי שמהעדויות שנשמעו בתיקים המעטים בהם נדונה קבילות הודאות הנאשמים או משקלן של עדויות העדים, ניתן ללמוד על חלק  מהמתרחש בחדרי החקירות ועל אופן גביית העדויות וההודאות מהעדים ומהנאשמים.

הודאות שניתנו בחקירת המשטרה, מחוץ לבית המשפט, נחשבות כראיות בעייתיות.[38] על פי דיני הראיות בישראל, אשר תקפים גם בבתי המשפט הצבאיים, הודאה של נאשם שנמסרה במשטרה אינה קבילה כראיה אם לא ניתנה באופן חופשי ומרצון.[39] בנוסף, גם פגיעה בזכויותיו של הנאשם בשלב החקירה עשויה להביא לפסילת הודאה שנמסרה כתוצאה מכך כבלתי קבילה.[40] עדות של עד שאינה מרצון חופשי או שניתנה בהשפעת לחץ או שלילת זכויות, יכולה לקבל משקל מועט בלבד.[41] במידה שהנאשם טוען שהודאתו ניתנה שלא מרצון חופשי ואין להתבסס עליה, עליו לנהל "משפט זוטא" במסגרתו התביעה צריכה להביא את עדויות החוקרים על מנת לשכנע את בית המשפט כי העדות ניתנה מרצון חופשי.

הרושם העולה מהצפייה בדיונים הוא שבמקרים רבים מאוד לא נשמרות זכויות הנערים בחקירה. עם זאת, במקרים מועטים בלבד עולה לדיון שאלת קבילות ההודאות ביוזמת סניגורי הנאשמים, ומנוהל "משפט זוטא". כפי שיובהר בהמשך, הסדרי הטיעון הם הפרקטיקה המועדפת. פעמים רבות למרות שהנאשמים אינם מנהלים משפטי זוטא, עולות טענותיהם לעניין אמצעי לחץ שהופעלו עליהם בחקירות ופגיעה בזכויותיהם כטיעונים לשחרור ממעצר או לעונש, על מנת לנמק את ההגעה להסדר טיעון. כלומר, טענות אלו עולות במשפט שלא כחלק ממשפט זוטא. מבין 71 התיקים שנבדקו, באף מקרה לא נוהל משפט זוטא. רק במקרה אחד טען הסניגור טענות כנגד קבילות ההודאות והצהיר על ניהול משפט זוטא, אולם בטרם החל משפט הזוטא, הציגו הצדדים הסדר טיעון.

מ', בן 16 בזמן ביצוע העבירה, תושב נחאלין, (תיק 1189/11) נעצר ב-9.1.11  

הוא הואשם בשני סעיפים של יידוי אבנים, לעבר אוטובוס נוסע בכוונה לפגוע בו או באדם הנוסע בו, ולעבר מתנחלים שנסעו על הכביש הסמוך לביתו בכוונה לפגוע בהם. באחת הפעמים האבנים פגעו בגלגל הרכב. שותפו נעצר והפליל אותו בעדותו.

בדיון ביהמ"ש בתיק ביום 14.2.11 כפר מ' בכתב האישום. סנגורו ביקש לקבוע את התיק למשפט זוטא בטענה כי הודאתו של הנאשם נגבתה ממנו לאחר שהוא הוכה על ידי חוקריו. מ' נחקר פעמיים ביום מעצרו. בשעה 06:44 על ידי חוקר בשם א. ע., חקירה שבה לא הודה באשמה, ובשעה 14:00 על ידי החוקר א. ז., חקירה בה הודה באשמה.

לטענת הסניגור לפני גביית ההודאה הוכה מ' על ידי החוקר א. ז. אשר הכניס אותו לשירותים, אזק אותו בידיים והיכה אותו בחוזקה בכל חלקי גופו, כשרגלו של השוטר בין ידיו האזוקות של הנאשם. מ' אמר לבית המשפט שהוא הבין את כתב האישום המיוחס לו וכופר בו, ולשאלת בית המשפט אישר את דברי סנגורו.

בתאריך 7.3.11 הודיעה התובעת הצבאית שהצדדים הגיעו להסדר טיעון. מ' הורשע על יסוד ההודאה באשמה בשתי עבירות של זריקת אבנים לעבר כלי תחבורה נוסע, ודינו נגזר לחמישה חודשי מאסר.

מ.א., בן 15 בזמן ביצוע העבירות (תיק 3906/10) סירב בתחילת משפטו להודות במה שיוחס לו, זריקת בקבוקי תבערה, ואף טען כי "אני לא מכיר בקבוקי תבערה ולא יודע מה זה". הוא אף החליף בעזרת אביו את הסניגור שייצג אותו מאחר שלא רצה לקבל את הסדר בטיעון שהוצע לו על ידי הסניגור הראשון. לאחר שבעה חודשים במעצר ומספר דחיות לצורך השגת מסמכים על מצבו הרפואי, הציגו הצדדים הסדר טיעון בו בסופו של דבר הודה הנאשם באשמה בכתב אישום מתוקן. טענותיו ביחס לחקירתו עלו במסגרת הטיעון לעונש:

הנאשם בדברו האחרון: "כשעצרו אותי קיבלתי מכות באשכי, השליכו אותי לרצפה, הכו אותי בראש והיו לי כאבי ראש. לא נתנו לי לעשות כלום בבסיס הצבאי והשפריצו עליי מים עד שהעין הימנית שלי התחילה לכאוב. לקחו אותי לשירותים והתחילו לצלם אותי בפלאפון סלולרי בשירותים והתחילו לצחוק ("להסתלבט") עלי. אדוני השופט, כשנעצרתי, כשהביאו אותי לעופר, אמרתי להם לשחרר אותי מהאזיקים בידיים כי כואבת לי העין והם לא שמעו לי ודחפו אותי."

ביהמ"ש ביקש לברר אם זה היה בבית חורון ואם זה היה צה"ל ולא מג"ב.

הנאשם: "הלכתי לרופא והוא לא עשה לי כלום. רק הסתכל עליי."

לשאלת ביהמ"ש מתברר שהרופא היה במחנה עופר והוא היה איש שירות בתי הסוהר.

גזר דין: "הנאשם הורשע על פי הודאתו בכך שיידה בקת"בים בשתי הזדמנויות שונות לעבר כלי רכב ישראלים לעבר כביש 443. הצדדים הציגו הסדר טיעון ונימקו את ההסדר בעברו הנקי של הנאשם, בהודאתו באשמה ובחיסכון בזמן שיפוטי. עוד ציינו כי הנאשם היה קטין בזמן ביצוע העבירה: הוא יליד 1994 והעבירות בוצעו בחודש יולי 2009 וספטמבר 2010.

הנאשם הוסיף עוד טענות הקשורות למצבו הרפואי ולמכות שספג לכאורה בעת מעצרו. תיאורו של הנאשם היה מפורט ויש מקום לבדוק זאת."

בית המשפט ציין בגזר הדין שהעבירות אשר ביצע הנאשם חמורות ובאופן רגיל ראוי היה לגזור על הנאשם עונש כבד יותר. אלא שביהמ"ש ראה עין בעין עם הצדדים את הנסיבות המיוחדות: גילו הצעיר, בעיותיו הרפואיות הנראות לעין ורמת הענישה אשר לכאורה נקבעה בפרשה. בנסיבות העניין כיבד בית המשפט את ההסדר וגזר על הנאשם את העונשים הבאים:

7 חודשי מאסר לריצוי בפועל מיום מעצרו

6 חודשי מאסר על תנאי ל-3 שנים

4,000 ש"ח קנס כספי או 4 חודשי מאסר תמורתו.

 

א.ס. בן 16 ביום ביצוע העבירה, תושב אבו דיס (תיק 4701/10) נעצר ביום 27.10.10

חלקים מפרוטוקול המשפט מובאים בנספח ג' לדו"ח.

בתיק זה חלק הסניגור על אמיתותן של הודאות העדים שניתנו במשטרה, וניהל משפט אודות אופן החקירה של העדים. א.ס. הואשם ב-12 סעיפי אישום ובהם: השתתפות בתהלוכה ללא רשיון (הפגנה בכפר אבו דיס), יידוי אבנים לעבר ג'יפ צבאי נוסע, זריקת בקבוקי צבע לעבר ג'יפ צבאי, השלכת בקבוקי תבערה לעבר כלי רכב צבאיים,  כולן מתוך כוונה לגרימת מוות או חבלה לכלי הרכב הצבאיים או לחיילים המצויים בהם. עדי התביעה היו שני נערים בגילו של הנאשם העומדים למשפט על אותן עבירות ממש, י.א. ו- מ.א.. עדותם בבית המשפט עמדה בסתירה גמורה לעדות שנגבתה מהם במשטרה, ובה הפלילו את הנאשם בעבירות. עקב כך הם הוכרזו כעדים עוינים.

החקירה הנגדית של הנערים העדים ושל חוקריהם התרכזה באופן המעצר של העדיםוחקירתם.  בכל עדויות השוטרים עולה שהעדים הקטינים נעצרו באמצע הלילה (בשעה 03:00) ונחקרו באמצע הלילה. רק חלק מהחוקרים היו חוקרי נוער. בחלק מהמקרים קיים תיעוד מצולם של החקירה, ובעזרתו הצליח הסניגור להראות כי לנער לא נמסרה האזהרה בדבר זכות השתיקהוכי הוא רשאי שלא לומר דבר בחקירה, למרות שהחוקרים מעידים שהם מסרו את האזהרה. תיעוד של חקירה נוספת אבד. החקירה תועדה בשפה העברית, והנערים התבקשו לחתום על הודאה בשפה אותה אינם מבינים. נאמר להם כי זכותם להתייעץ עם עו"ד, אולם לאור שעת החקירה זכות זו אינה ניתנת למימוש בפועל וגם לא מומשה. החקירה התנהלה שלא בנוכחות בן משפחה.  החוקרים מודים כי החקירה מתנהלת באופן שונה מכפי שהייתה מתנהלת לו נחקרו קטינים בישראל, וכי הנערים היו במצוקה. הנערים עצמם מתארים את מצוקתם, את פחדם ואת חוסר האונים שלהם. הם מתארים מכות שקיבלו עוד טרם החקירה ואיומים שהושמעו כלפיהם במהלך החקירה.

בסיום החקירות הנגדיות של העדים וחוקריהם ביקשה התובעת הצבאית להזמין שני חוקרי משטרה נוספים כדי להעיד. בתגובה הודיע הסנגור שאם התביעה לא תביא את קצין הנוער לעדות, הוא ישקול לזמן אותו כעד הגנה. בסופו של דבר לא הוזמנו קציני משטרה נוספים למתן עדות. בין התביעה וההגנה הושג הסדר טיעון במסגרתו הודה הנאשם בכתב אישום מתוקן ובו, במקום 12 סעיפי האישום שפורט בכתב האישום, נותרו שניים בלבד:

1. זריקת חפצים לעבר כלי רכב נוסע, בניגוד לסעיף 212(3) לצו בדבר הוראות ביטחון

2. זריקת חפץ מבעיר, בניגוד לתקנה 58 ב' לתקנות ההגנה

בין הנימוקים להסדר הטיעון שהציגה התובעת הצבאית היו: "קשיים ראייתיים אשר עלו במהלך ניהול משפט ההוכחות אשר נוגעים לחקירתו של הנאשם הרלוונטיים רק לנאשם ולא לשותפים. הקשיים הביאו לתיקון כתב האישום." הסנגור ביקש להדגיש שהקשיים שהתגלו במהלך העדויות נוגעים למהימנותם של החוקרים ולתפקודם במהלך החקירות וכי הדברים מדאיגים מאוד. בגזר דינה חזרה השופטת על נימוקי התביעה להסדר ולא התייחסה כלל לדברים החמורים שעלו מתוך העדויות בדבר אופן החקירה  של קטינים. העדויות הביאו, כאמור, לצמצום ניכר בסעיפי האישום במסגרת הסדר טיעון, אולם לא הביאו להתבטאות כלשהי של בית המשפט בנוגע לנורמת חקירה ראויות.

על הנאשם נגזרו (ביום 07.3.11, למעלה מ-4 חודשים מיום המעצר):

14 חודשי מאסר לריצוי בפועל מיום מעצרו

10 חודשים מאסר על תנאי שבמשך 4 שנים מיום שחרורו לא יעבור עבירה בה הורשע או עבירה אחרת שמהותה כוונה ליצור סיכון לחיי אדם

2,000 ש"ח קנס כספי או חודשיים מאסר תמורתו שישולם על למועד שחרורו של הנאשם מן המאסר.

האופן שבו נחקרים קטינים פלסטיניים עולה גם במקרה הבא, שאינו חלק מ-71 המקרים שנבדקו במלואם. בחרנו בכל זאת להביא חלקים מתוכו, מאחר שזה המקרה היחיד בו התנהל בפועל משפט זוטא בעניין קבילות ההודאות שמסר הנאשם במשטרה. יש להדגיש כי אופן ביצוע החקירה במקרה זה נראתה חריגה לסנגוריו של הקטין. ואולם לדברי השוטרים החקירה הייתה שגרתית לגמרי, ואפילו כזו שהייתה בה אווירה טובה, חיובית וחמה.

א.צ , בן 14 מהכפר נבי סאלח (תיק 1367/11), הואשם ביידוי אבנים ובהשתתפות בהפגנות הנערכות בכפר. חלקים מפרוטוקול המשפט מובאים בנספח ד' לדו"ח.

בשל הפגמים בחקירתו הוחלט בתחילה על שחרורו של א.צ. ממעצר, אולם לאחר שלא נמצא לו ערב מתאים, נותר במעצר (ראו פירוט בפרק אודות מעצר ושחרור). בחקירתו במשטרה הוא הודה בחשדות שיוחסו לו, אולם סניגוריו טענו בשמו טענות זוטא, כלומר, שהודאתו לא היתה "חופשית ומרצון" כפי שדורש החוק, אלא ניתנה תחת לחץ ותוך פגיעה בזכויותיו. בהמשך המשפט, על מנת לברר טענות אלו, נחקרו השוטרים שהיו מעורבים בחקירתו.

גם במקרה זה נעצר הנער באמצע הלילה, פרקטיקה מקובלת ונפוצה כמו גם חקירה ללא נוכחות הורים, כפי שהחוקרים מעידים.. החקירה החלה בבוקר, וסניגורו של הנער ניסה להיפגש איתו לפני החקירה או בתחילתה. ואולם פגישה זו סוכלה במתכוון, כאשר החוקרים הוציאו צו האוסר על פגישת הנער עם עורך-דין לאחר שעורך-הדין כבר הגיע למתקן החקירות. גם במקרה זה לא נמסרה לנער האזהרה כי הוא רשאי לשמור על זכות השתיקה, ועובדה זו עלתה רק מתוך התיעוד המוקלט. כאשר השוטרים נשאלו על כך, הם העידו שהזהירו את הנער, ורק ההקלטה הוכיחה אחרת. היפוכו של דבר, נמסר לנער כי הוא חייב לדבר בחקירה. הנער נחקר על ידי מספר חוקרים בו זמנית, שחלקם אינם חוקרי נוער. חקירתו החלה בבוקר לאחר שעות רבות בלא שינה והחוקרים הודו כי הנער היה עייף מאוד במהלך החקירה אך הם לא מצאו לנכון להפסיקה. כמו כן הם אישרו כי הוא בכה במהלך החקירה, אולם הם נתנו לבכיו הסבר שאינו קשור לכאורה ללחץ החקירה, שהוא כביכול חשש להפסיד מבחנים בבית הספר בשל מעצרו. לדבריהם החקירה התנהלה באווירה טובה ותומכת. לעומת זאת סניגורו של הנער שפגש אותו מיד לאחר החקירה מתאר עדותו כי הי תשוש ומעורער, והוא פרץ בבכי מיד כשפגש בו.

לסיכום נושא זה, הרוב המכריע של התיקים התבסס על הודאות הנאשמים שניתנו במהלך חקירתם במשטרה ועל הפללות של נערים בגילים דומים. באף אחד מ-71 המקרים לא התנהל משפט זוטא לגבי מידת הקבילות של ההודאות, למרות שבחלק מהמשפטים עלו טענות קשות ביחס לחקירה, למעצרי לילה ולחקירות בלילה. עלו גם טענות על מכות, איומים ופגיעות קשות בזכויות החשודים ובעיקר הזכות להתייעץ עם עו"ד וזכות השתיקה.

חוקרי המשטרה סבורים כי לא היה דבר חריג בשתי החקירות האחרונות שתוארו כאן (ראו פירוט נוסף בנספחי הדו"ח). כך עולה גם מדברי המשפחות על מעצרי נערים באמצע הלילה ותלונותיהם על מכות ואיומים (ראו בנספח ב' לדו"ח), וכן מהחלטות הניתנות בשלבי המעצר אודות "קשיים ראייתיים הנוגעים לפגיעה בזכויות הנאשם" (כמפורט בפרק העוסק במעצר ושחרור) ומטיעונים שנשמעו להצדקת הסדרי טיעון. ניתן להניח אם כן שחקירות רבות מתנהלות באופן דומה. בית המשפט לא נקט באף מקרה כל צעד בעניין טענות כאלו שהובאו בפניו.

6. מינוי סניגור ותפקיד ההורים

אחד החידושים של תיקון מספר 109 הוא הסמכת בית המשפט למנות סניגור לקטין. ברוב המקרים בית המשפט לא נזקק לסמכות זו מאחר שהקטינים מגיעים לבית המשפט כאשר הם כבר מיוצגים. בחברה הפלסטינית פעילים מספר ארגונים המספקים ייצוג משפטי ללא תשלום לכל הנאשמים בבתי המשפט הצבאיים, ועל כן רוב הנאשמים מיוצגים על ידי עורכי דין מטעם ארגונים אלו.

בשני מקרים לא היו הנאשמים מיוצגים בבית המשפט ואמרו כי אין להם סניגור. בשני המקרים מינתה השופטת עורכי דין שנכחו באולם והתנדבו לייצג את הקטינים. במקרה אחד נוסף ייצג אותו סניגור ארבעה קטינים שמסרו עדויות מפלילות אחד על השני. השופטת דרשה להפריד את הייצוג שלהם כדי למנוע ניגוד עניינים. ואולם, השופטת לא מינתה סניגורים אחרים אלא עורך הדין שייצג את הארבעה אמר כי ידאג לכך. יש להניח שבמקרה זה  הארגון עבורו עובד אותו עורך דין דאג למינוי עורכי דין אחרים.

הרושם שנוצר מכך שהסניגורים הממונים על ידי בית המשפט הם סניגורים שנכחו במקרה באולם בזמן הדיון, הוא שלא קיים מנגנון מפותח למינוי סניגורים, אלא הדבר נעשה באופן שרירותי למדי. לא ברור אם הסניגורים שמונו על ידי בית המשפט אכן יקבלו את שכרם מבית המשפט או מקופת המדינה, כפי שאמור להיות כאשר סניגור ממונה על ידי בית המשפט, או שהסניגורים יבצעו את הייצוג במסגרת עבודתם עבור הארגון המעסיק אותם.

לעניין השתתפות ההורים בהליכים, במקרים מעטים בלבד השתתפו ההורים בהליכים. מדובר בהסדר חדש, אך בית המשפט אינו מודיע להורים על זכותם להשתתף בהליכים. מאחר שההוראות השגרתיות בבית המשפט אוסרות על ההורים לדבר עם ילדיהם באולם, הדבר מעורר אצל ההורים את הרושם כי אסור להם לדבר כלל. ייתכן שניתן לייחס זאת גם לעובדה שהקטינים כולם מיוצגים על ידי עורכי דין. במקרה אחד בלבד סירבו ההורים לקבל את הסדר הטיעון שהוצע לבנם על ידי הסניגור וביקשו להחליף עורך דין. לא נצפו מקרים בהם בית המשפט לא איפשר להורים להתערב, ובכל הפעמים קיבל בית המשפט את השתתפות ההורים ברצון. ואולם כדי לממש את השתתפות ההורים בהליך, מן הראוי שבית המשפט יעמיד אותם, בצורה כזו או אחרת, על זכותם לקחת חלק בהליכים.

7. תסקירי קמ"ט רווחה

האפשרות לקבל תסקיר מטעם קמ"ט (קצין או קצינת מטה) לענייני רווחה, אשת מקצוע בתחום הרווחה שאמורה לתת לבית המשפט תמונה סוציאלית וטיפולית אודות הנער ולהמליץ המלצות בתחום הטיפולי, היה אחד מהחידושים העיקריים של תיקון מספר 109. למרות זאת, השימוש בו הוא מועט. רק בשלושה מקרים מתוך 71 המקרים שנבדקו הוגש לבית המשפט תסקירים של קמ"ט רווחה. באחד מהם ביקש הסניגור תסקיר אולם התביעה התנגדה בטענהשהקטין היה מעל גיל 16 בעת הבקשה, למרות שבזמןביצוע העבירה עדיין לא היה בן 16.

פ. ע., בן 15, יליד 1994 (תיק 4706/10) נעצר בתאריך 28.9.10 והואשם בזריקת בקבוקי תבערה.

הוא נעצר כחודש לפני שמלאו לו 16 שנים. התובע הודיע לבית המשפט כי הצדדים הגיעו להסדר טיעון במסגרתו יתוקן כתב האישום כך שהנאשם יואשם בשותפות לזריקת בקת"בים, הנאשם יודה והצדדים יטענו לעונש במועד אחר. הנאשם הורשע על פי הודאתו בשותפות לזריקת חפץ מבעיר. העונש הקבוע בתקנות ההגנה (שעת חירום) – 1945 לעבירות אלו הוא עונש מוות או מאסר עולם, או עונש פחות מזה כפי שיקבע בית המשפט.[42]

סנגור: אבקש לשלוח את הנאשם לתסקיר בטרם הטיעונים לעונש, הנאשם קטין ויש לאפשר לביהמ"ש  לקבל את התמונה המלאה בעניין נסיבותיו האישיות.

תובע צבאי: אין מדובר בקטין, הנאשם עבר את גיל 16 ולכן ביהמ"ש לא מוסמך אותו לשלוח. עם זאת נוכח גילו בעת ביצוע העבירה אבקש שהות של יומיים כדי להתייעץ עם הממונה בטרם נמסור את עמדתנו.

בדיון הנדחה חזרה התביעה על התנגדותה:

תובעת צבאית: חוזרת על עמדת התביעה שהוגשה בכתב לפיה אין זה המקרה המתאים לתסקיר.

סנגור: אבקש מביהמ"ש להפעיל את סמכותו לפי סעיפים 136 ו-148(א) שלפיהם הוא רשאי לשלוח את הנאשם לקבל תסקיר ולהורות על קבלת תסקיר.

החלטת בית המשפט: בהמשך להחלטתי מתיק 4704/10 בעניינו של מ. א. ומאותם נימוקים אני מורה על קבלת תסקיר קמ"ט רווחה בעניינו של הנאשם.

נציין שבעניינו של מ.א (תיק 4704/10) אותו מזכירה השופטת בהחלטתה (אך אינו במסגרת תיקי הבדיקה), התנגדה התביעה הצבאית למתן תסקיר למרות שהקטין באותו מקרה היה בן 15 שנה, בשל חומרת העבירות שיוחסו לו והוא הודה בהן: זריקת בקת"ב בחמש הזדמנויות. השופטת הורתה על קבלת תסקיר למרות התנגדות התביעה תוך שהיא מציינת כי בישראל ניתן תסקיר לכל כל קטין העומד לדין.

הטיעונים לעונש בעניינו של פ.ע. נשמעו בתאריך 28.3.11, ששה חודשים לאחר שהקטין נעצר:

תובע צבאי: הנאשם הורשע לאחר הודאתו כי היה שותף לזריקת בקתב"ים בשלוש הזדמנויות לעבר כלי רכב צבאיים וזאת מאמצע חודש אוגוסט 2010 ועד יום מעצרו . . . אציין כבר עתה כי על אף הטענה שעשויה לעלות על ידי ההגנה בדבר גילו הצעיר של הנאשם בזמן ביצוא העבירות, הרי יצוין מעניין זה כי הנאשם היה בגיל מאוד סמוך ל-16 שהינו גיל הקטינות לפי הצו. רמת הענישה לעבירות מסוג זה נעה בין 22 חודשים  עד 24 ...בתיק 3838/08 שם נקבעה רמת ענישה זו. יצוין עוד כי על אף שהורשע הנאשם בשותפות זריקת הבקתב"ים, לדעת התביעה אין להסיק מכך שום הקלה כנגד הנאשם כי ידוע לכול כי עונשו של שותף צריך להיות זהה לשותפים האחרים בדבר העבירה מתוך עקרון של אחידות הענישה. . .  נוכח האמור לעיל  אבקש להשית על הנאשם עונש מאסר מרתיע והולם, מאסר מותנה וקנס כספי.

סנגור: . . . מדובר בנאשם שטרם מלאו לו 16 שנים בעת ביצוע העבירה, חוק הנוער אמנם לא חל באזור, אך הפסיקה ידועה של ביהמ"ש לפעול לרוחו של חוק הנוער. בנוסף בסעיף 10א' לחוק הנוער החדש קובע שעל ביהמ"ש מוטלת חובה לבחון את נסיבותיו והשפעת המעצר על הקטין הן מבחינה נפשית והן מבחינה גופנית. אותו סעיף אומר כי המעצר הוא השיקול האחרון. הנאשם לפי חוק הנוער הישראלי הוא קטין ולא קרב לגיל הבגרות. בפנינו נאשם שאין לו עבר פלילי כלל, הוא עצור מיום 28.09.10. בעניינו הוגש תסקיר שבו פורטו נסיבותיו האישיות וצוין שניתן להסתפק בתקופת מעצרו עם קנס כספי הולם ושהוא שייך למשפחה נורמטיבית שמוכנה לפקח ולהחזיר אותו לשגרת חייו. אין מדובר בנאשם שתכנן את העבירות אלא מדובר בשותפות וניתן הסבר על ידי הנאשם . . . לסיכום אבקש מביהמ"ש להתחשב בנסיבותיו של הנאשם, להתחשב בנסיבות ביצוע העבירות, לא יוחס לו זריקה אלא שותפות . . .

הנאשם בדברו האחרון: אני מבקש סליחה, אני טעיתי ואני לא אחזור על זה. אני לומד בבית ספר, עצרו אותי בכיתה ט'. אנחנו לא לומדים בכלא, אני נמצא בכלא עופר.

דודו של הנאשם: אני אומר שהוא ילד והוא טעה, אנחנו ניקח עליו אחריות ונחזיר אותו לבית הספר ונכניס אותו לפנימייה.

מתן גזר הדין נקבע לתאריך 6.6.11, ולא עלה בידינו לקבלו עד להשלמת הדו"ח.

אחד מהתסקירים ניתן בעניינה של הנערה היחידה שנכללה בתיקים שנבדקו.

ה.ת. בת 15 בזמן מעצרה (תיק 4953/10), נעצרה באשמה של החזקת סכין, לאחר שהגיעה בסמוך למחסום צה"ל כשברשותה סכין. שנה וחצי לפני כן, בהיותה בת 14 בלבד, היא נעצרה בפעם הראשונה בחשד לאותה עבירה ממש. הרקע לשני המעשים היה בעיות במשפחה ורצונה לברוח מביתה. בפעם הראשונה הוטל עליה מאסר על תנאי של שנה, אולם בית המשפט ציין כי הדבר היה בלתי חוקי שכן בגיל 14 ניתן לפסוק חצי שנת מאסר על תנאי בלבד. קמ"ט רווחה שנפגשה עם הנערה פעמיים המליצה להעביר את הנערה למעון לבנות במצוקה, ובהסכמת הנאשמת הוחלט שכך יהיה. העונש שנגזר עליה היה שנת מאסר אחת, מתוכה 60 ימי מאסר בפועל שהינם חופפים לימי מעצרה עד למתן גזר הדין, כך שתשוחרר ביום גזר הדין, והיתרה על תנאי למשך חמש שנים.

לגבי מ.מ. מבית אומר, בן 15 בזמן מעצרו (תיק 4571/10), הוגש תסקיר לאחר שהנאשם הודה בישיבה הראשונה ללא הסדר טיעון (ר' פירוט בפרק אודות הסדרי טיעון). קמ"ט רווחה המליצה לשחרר את הנער לביתו, והשופטת גזרה עליו תקופת מאסר מקבילה לימי מעצרו כך ששוחרר בעקבות גזר הדין.

יש להצטער על כך שרק במקרים כל כך קשים וכה מעטים נעשה שימוש בתסקיר. זאת למרות שבית המשפט מודע לכך וציין זאת באחת מהחלטותיו, כי בישראל מתקבל תסקיר לגבי כל קטין העומד לדין.

8. הרשעות והסדרי טיעון

מבין 71 המקרים שנצפו, לא היה ולו זיכוי אחד. כל 70 התיקים שהושלם הדיון המשפטי בהם, הסתיימו בהרשעה.  100% מן הנאשמים הורשעו על פי הודאתם באשמה בבית המשפט. ארבעה שלא הודו באשמה בתחילת משפטם – שינו את דעתם בעקבות השגת הסדר טיעון, ובמסגרתו הודו באשמה.

הרוב המכריע של התיקים הסתיימו בהסדרי טיעון: 67 מתוך 70 משפטים שהסתיימו. ב-100% מהמקרים כיבדה השופטת את הסדרי הטיעון ולא התערבה בהם. ברוב התיקים לא נשמעו כלל עדויות. רק בשני תיקים הושג הסדר הטיעון לאחר שמיעה של חלק מהעדים. בכל התיקים האחרים לא נשמעו עדויות כלל.

בכל הסדרי הטיעון חזרו על עצמם הנימוקים ששימשו בסיס להשגתם:

"עברו הנקי של הנאשם, הודאתו באשמה וחיסכון בזמן שיפוטי, גילו הצעיר."

לעתים אף הודגש החיסכון בזמן השיפוטי הודות להודאה באשמה כבר בשלב מוקדם בחקירה. במקרים אחדים צוינו נסיבות מקלות נוספות כמו למשל – המרחק הרב מהמטרה שאליה נזרקו האבנים והעובדה שלא נגרם נזק של ממש. על חלק מהקטינים הופעל לחץ באולם בית המשפט להודות באשמה ולהסכים להסדר טיעון.

בכל הליך משפטי המסתיים בהסדר טיעון נאמר על ידי שופטת הנוער כי "בית המשפט מבהיר לצדדים כי אינו כבול להסדר הטיעון שנקשר ביניהם." אולם באף אחד מהמקרים שצפינו בהם, לא התערב בית המשפט בהסדר הטיעון. אמירה זו לא מנעה ולו פעם אחת גזירת עונש של מאסר בפועל, גם במקרים שבהם מתחה השופטת ביקורת קשה על יחס המערכת לקטינים פלסטינים בכלל ועל עצם כליאתם בבתי כלא בפרט, ללא חלופות בעלות דגש שיקומי לעונש מאסר. למרות ביקורתו של בית המשפט (ראו בפירוט בפרק הבא אודות עונשי מאסר) , הרי שהתלבטות השופטת לא עסקה בשאלה אם לגזור עונש מאסר או לא,, אלא אם לגזור עונש מאסר ארוך יותר מן המוסכם בהסדר, לאור רמת הענישה המקובלת. עצם הטלת עונשי מאסר בפועל בכל מקרה ומקרה אינה מעוררת התלבטות של ממש בבית המשפט הצבאי לנוער.

נ' מחברון,  בן 15 בזמן ביצוע העברה (תיק 4103/10) נעצר ביום 4.10.10  

נ' הואשם בכך שיחד עם חבר יידה אבן אחת לעבר כלי רכב ישראלי נוסע בכוונה לפגוע בו או באדם הנוסע בו. לפי הטענה, האבן פגעה בצדה הימני של שמשת הרכב אשר חלף בכביש. למרות ההחלטה לשחררו נותר נ' במעצר 15 יום עד לישיבה שבה נגזר דינו בהסדר טיעון, מאחר שמשפחתו לא הצליחה לגייס את סכום הערבות. נימוקי התביעה הצבאית להסדר היו עברו הנקי, הודאתו (לבסוף) באשמה וחיסכון בזמנו היקר של בית המשפט וכן גילו הצעיר. וגם "העובדה שמדובר במקרה חריג ובו לא ניתן לשלול את טענת הנאשם כי הייתה התגרות מצד נהגת הרכב, וכן כי מדובר ביידוי של אבן אחת". הנער עצמו לא היה עקבי בהודאתו בעבירה, אולם בית המשפט לא התייחס לכך.

לאחר הקראת עיקרי כתבי האישום אמר הנאשם:

"ביהמ"ש הקריא לי את המיוחס לי בכתב האישום, הבנתי אותו. אני לא מודה, אני לא זרקתי אבן, החתימו אותי על משהו שלא הבנתי".

בית המשפט הסביר לנאשם כי קיימת גם קלטת של חקירתו.

הנאשם חזר בו ואמר:

"לאחר שביהמ"ש וסנגורי הסבירו לי שוב את ההסדר ואת כתב האישום נגדי, זה נכון ואני זרקתי אבן אחת".

בדברו האחרון לפני מתן גזר הדין אמר הנאשם: "אני זרקתי רק חצץ".

במקרה זה התערב במהלך הדיון גם אביו של הנער ואמר:

"ההרשעה שאתם מרשיעים אותו בה זה יותר מדי לקטין, הוא תרבותי, מחונך כמו שצריך ואין לו שום כוונה להזיק. הוא היה יושב עם חבר שלו והיהודייה שהייתה שם השמיצה אותם וחברו שהיה איתו תמך בו והסית אותו ליידות חצץ קטן, זה היה מבלי תכנון, מבלי כוונה לזרוק לא לעבר חייל ולא לעבר יהודי אחר.

ואני רוצה גם להגיד אנחנו גרים במקום שהוא מוקף ביהודים, היה לנו בעיות מהם והם הרביצו לילדים שלנו ואני הולך פונה אליהם ומגיש תלונה, ואני שם לב שהם לא מטפלים בזה כראוי ואף אחד לא מקבל את עונשו. הזכות נהפכת לאשמה וגם ההפך".

השופטת גזרה על הנאשם את העונשים הבאים:

15 הימים בהם היה נתון הנאשם במעצר ייחשבו כמאסר בפועל.

6 חודשי מאסר על תנאי שבמשך 3 שנים מיום שחרורו לא יעבור עבירה בה הורשע או כל עבירה שנועדה לפגוע בגופו של אדם.

קנס כספי בסך 2,000 ש"ח או חודשיים מאסר תמורתו אשר ישולם עד למועד שחרורו.

א.ח., בן 13 בזמן ביצוע העבירה, תושב בית עור א-תחתא נעצר בתאריך 18.9.10 (תיק 3994/10) נדון בתאריך 3.11.10

מתוך גזר הדין:

"מובן כי רמת הענישה אליה עותרים הצדדים רחוקה מאוד מרמת הענישה הראויה והמקובלת בכל הנוגע לעבירות חמורות ומסוכנות כאלו בהן הורשע הנאשם (זריקת אבנים ובקת"בים לעבר כביש). מובן כי כאשר עסקינן בנער צעיר בגילו של הנאשם (בן 15), שיקולי ההרתעה וההלימה נסוגים אל מול שיקולי השיקום שכן מובן כי האינטרס הציבורי יצא נשכר באם ישקם הנער את חייו ויחזור לחיים נורמטיביים בחיק משפחתו. יצוין כי גם המחוקק הגביל את הענישה אשר ניתן לגזור על נערים הצעירים מגיל 14 ויש להתחשב בכך בעיקר כשמדובר בנערים אשר ביצעו את העבירות על גבול האחריות הפלילית".

השופטת החליטה לכבד את ההסדר וגזרה על הנאשם:

45 ימי מאסר לריצוי בפועל מיום מעצרו.

4 חודשי מאסר על תנאי שבמשך 3 שנים מיום שחרורו לא יעבור הנאשם עבירה בה הורשע בתיק זה או כל עבירה שמטרתה פגיעה בגופו של אדם.

1,500 ש"ח קנס כספי או חודש וחצי מאסר תמורתו שישולם עד למועד שחרורו של הנאשם מן המאסר.

 

מ.א., בן 15 בזמן ביצוע העבירה, תושב בית אומר (תיק 4571/10) נדון בתאריך 5.12.10 מבלי שהושג הסדר טיעון:

"רבות נכתב על עבירת יידוי אבנים. אין ספק כי מדובר בעבירה חמורה הטומנת בחובה סיכון לגוף ורכוש. אין גם מחלוקת על כך שמדובר בעבירה אשר בדרך כלל נעברת על ידי צעירים.

....בשנים האחרונות הפסיקה שמה דגש רב יותר על היבטי השיקום ועל הנסיבות האישיות כאשר מדובר בקטינים, מתוך הנחה כי חזרתו של קטין לחיק משפחתו ולפיקוח משפחתו משרתת את האינטרס הציבורי לעיתים טוב יותר מכליאה ממושכת בחברת עבריינים. במקרה דנן מדובר בקטין כבן 15, אשר מייד לאחר ביצוע העבירה נענש בחומרה על ידי אביו. כאשר נחקר מספר ימים לאחר מכן הודה מייד במעשיו, הביע

עליהם חרטה ובישיבת ההקראה הראשונה הודה מייד בכתב האישום כפי שהוא מבלי שהובטח לו עונש מסוים. בכל הנסיבות הללו יש להתחשב.

יצוין כי הנאשם הודה בזריקת אבן אחת, אמנם בשתי הזדמנויות שונות. אולם מנסיבות האירועים לא עולה חומרה מיוחדת כגון פגיעה בכלי רכב או באדם או בקרבתם.

בנסיבות אלה, מצאתי כי ניתן ליתן דגש על שיקולי השיקום, לשים דגש על עונש מותנה חמור ועל קנס לא מבוטל, ולאפשר לנאשם לשים מאחוריו את האירועים בגינם נתנן את הדין, לחזור ללימודיו ולחיים נורמטיביים בחיק משפחתו".

השופטת גזרה על הנאשם:

61 ימי מאסר לריצוי בפועל מיום מעצרו

12 חודשי מאסר על תנאי שבמשך 4 שנים מיום שחרורו לא יעבור הנאשם עבירה בה הורשע בתיק זה.

3,000 ש"ח קנס כספי או  3 חודשי מאסר תמורתו שישולם עד למועד שחרורו של הנאשם מן המאסר.

100% מהתיקים הסתיימו בהרשעה. רובם המכריע של הדיונים המשפטיים (98%) הסתיימו בהסדרי טיעון בין התביעה לסנגורים בלי שנשמעו כלל עדויות של עדים. בית המשפט קיבל את כל הסדרי הטיעון  וגזר את הדין על פי המוסכם בין התביעה להגנה. מאחר שרובם המכריע של הדיונים המשפטיים מסתיימים בהסדרי טיעון ובית המשפט מקבל את כולם, ןמאחר שכולם מסתיימים בעונשי מאסר בפועל, מתעוררת השאלה מה מקומו של בית המשפט הצבאי לנוער בהכרעת דינם של הנערים שנעצרו והועמדו לדין.

מחיקת סעיפי אישום בהסדרי טיעון 

במחצית מתוך המשפטים שבהם צפינו, הנאשמים הורשעו בסיום ההליך באותם  סעיפי האישום שהופיעו בכתב האישום. במקרים אלה עמד בדרך כלל מספר סעיפי האישום על 3-2 ורובם עסקו בעבירות חוזרות של זריקת חפצים לעבר כלי תחבורה נוסע או לעבר אדם או רכוש.

במחצית האחרת של המשפטים הוכנסו תיקונים ניכרים בכתב האישום לצורך השגת הסדרי הטיעון וצומצם מספר סעיפי האישום. מתוך 35 התיקים בהם מדובר, רק באחד מהם  נוהלו דיוני הוכחות ונשמעה עדותם של עדים. ביתר התיקים, לא נשמעו עדויות שהיה בכוחן לשנות את התרשמות התביעה מהעדויות הכתובות בתיק החקירה. כלומר – ההסכמה למחיקת סעיפי אישום הושגה על בסיס אותו החומר שעמד בפני התביעה עם הגשת כתב האישום.

 

מ.ע. בן 15 בזמן ביצוע העבירה, תושב אבו דיס (תיק 2450/10) נעצר ביום 6.5.10.

בכתב האישום שהוגש נגדו מפורטים 9 סעיפי אישום:

יידוי אבנים, ייצור חפץ מבעיר, לימד אחרים לייצר חפץ מבעיר, זריקת בקבוקי תבערה בהזדמנויות רבות לעבר רכבים צבאיים ולעבר מחנה צבאי מתוך כוונה לגרום מוות או חבלה לכל אדם או נזק לכל רכוש, כאשר שימש כתצפיתן וחבריו זרקו בקת"בים. כתב האישום המפורט נשען על 4 עדי תביעה מפלילים מבין חבריו של הנאשם.

 

בתאריך 13.12.10 (8 חודשים לאחר שנעצר!) ולאחר שביהמ"ש הקריא לו כתב אישום אמר הנאשם:

"אני מבין את כתב האישום המתוקן וכופר בו".

בתאריך 28.2.11 הוצג בבבית המשפט על ידי התובעת הצבאית הסדר טיעון, במסגרתו הוגש כתב אישום מתוקן ובו סעיף אישום אחד בלבד: 3 עבירות של זריקת חפץ מבעיר.

השופטת התירה לנאשם לחזור בו מכפירתו, הנאשם הודה בכתב האישום המתוקן והצדדים טענו לעונש. גם כאן היו הנימוקים להסדר עברו הנקי של הנאשם, הודאתו באשמה והחיסכון בזמן שיפוטי והיותו של הנאשם קטין מתחת לגיל 16 בזמן ביצוע העבירה. על יסוד ההודאה באשמה הרשיעה השופטת את הנאשם ב-3 עבירות של זריקת חפץ מבעיר על ששימש כתצפיתן בשלושה אירועים שבהם חבריו יידו בקתב"ים לעבר הבסיס.

השופטת גזרה עליו את העונשים הבאים:

24 חודשי מאסר לריצוי בפועל מיום מעצרו.

12 חודשי מאסר על תנאי שבמשך 4 שנים מיום שחרורו לא יעבור עבירה בה הורשע בתיק או עבירות שעניינן יידוי חפצים או עבירות אמל"ח.

2,000 ש"ח קנס כספי או חודשיים מאסר תמורתו אשר ישולם עד למועד שחרורו של הנאשם מהמאסר וכתנאי לו.

 

ע' מאום-אלשראיט,  בן 15 בזמן ביצוע העבר (תיק 2847/10) נעצר ב-10.6.10

ע' הואשם ב-12 פריטי אישום:

חברות ופעילות בהתאחדות בלתי מותרת;

זריקת חפצים לעבר אדם או רכוש במספר רב של הזדמנויות;

ייצור חפץ נפיץ (2 בקבוקי תבערה);

זריקת חפץ מבעיר לעבר טנק צבאי וכ-15 ג'יפים צבאיים;

ייצור פצצה - רכש חומרי גלם לצורך ייצור מטעני זווית וייצר עם חברי החוליה 8 מטעני זווית;

נסיון לזריקת חפץ מבעיר - הגיע עם חבריו לגדר ההפרדה עם 4 בקבוקי תבערה אותם תכננו לזרוק לעבר חיילי צה"ל וגרמו לבעירה במקום;

זריקת חפץ מבעיר - זריקת 4 בקבוקי תבערה ואבנים בהזדמנויות נוספות לעבר כוחות צה"ל בכוונה לגרום מוות או חבלה לכל אדם או נזק לכל רכוש;

ייצור חפץ נפיץ – שלושה בקבוקי תבערה;

זריקת חפץ מבעיר - השלכת אותם בקבוקי תבערה לעבר מגדל שמירה צבאי

קשירת קשר לסחר בציוד מלחמתי – תכנית לרכוש רובה מאולתר שלא יצאה אל הפועל.

עדי התביעה מלבד החוקר אשר גבה ותרגם את אמרת הנאשם, היו חמשת חברי החוליה שעמה נמנה לכאורה.

ע' כפר בכל סעיפי האישום. במהלך המשפט ביקשה התביעה להוסיף עוד עד המפרט מספר הזדמנויות נוספות שבהן עבר הנאשם עברות. ביום 17.11.10, לאחר 5 דחיות בדיון המשפטי, לאחר 8 חודשים במעצר ומבלי שנשמעו כל עדויות, הגיעו התביעה הצבאית והסנגור להסדר טיעון. הנאשם חזר בו מכפירתו והודה ב-5 סעיפי אישום:

1. חברות ופעילות בהתאחדות בלתי מותרת

2. זריקת חפצים לעבר אדם או רכוש

3. 3 פריטי אישום של זריקת חפץ מבעיר

לדברי התובעת צבאית (מתוך הפרוטוקול): "הנימוקים להסדר הם עברו הנקי של הנאשם, הודאתו באשמה והחיסכון בזמן שיפוטי. כמו כן הנאשם הודה כבר בחקירתו במיוחס לו ובשילוב עם הודאתו כעת יש בכך לקחת אחריות ומבחינתו זה שיקול מרכזי. מדובר בנאשם שביצע את העבירות בהיותו בן 15. הוא הצטרף לחוליה  כשהייה בן 14. כמו כן נלקח בחשבון שזריקות הבקתב"ים היו לעבר מגדל שמירה ומכאן מסוכנותם פחותה..."

העונש שהשופטת גזרה עליו:

20 חודשי מאסר לריצוי בפועל מיום מעצרו

12 חודשי מאסר על תנאי ל-4 שנים

2,000 ש"ח קנס כספי או חודשיים מאסר תמורתם.

י.פ., בן 17 בזמן ביצוע העבירה, תושב בית אומר (תיק 1352/11) הועמד לדין בשלושה אישומים של ידוי אבנים.

הוצג הסדר טיעון בו נמחקו שניים מהאישומים, כך שנותר אישום אחד ובו זריקת שתי אבנים, והוסכם על עונש שכלל 45 ימי מאסר ו- 1,500 ש"ח קנס או חודש וחצי מאסר תמורתו. לאחר שאמו של הנאשם טענה שאין ביכולתה לשלם את הקנס, השופטת התערבה ולחצה על התובעת הצבאית להפחית את הקנס. בתגובה אמרה התובעת: "לאור דברי אימו של הנאשם אני מוכנה ללכת לקראת הנאשם ולתקן בשנית את כתב האישום כך שיואשם בעבירה אחת של יידוי אבנים ביום 19.01.11. אני מוכנה להפחית את הקנס ל- 1,000 ש"ח."

שינוי סעיף אישום ומחיקת עבירה אחת לצורך הפחתה בקנס, יוצרת רושם כי קיים תעריף קבוע המחייב את התובעים להטיל קנס לפי מספר המקרים. הקלות שבמחיקת האישום יוצרת רושם כי עמדת התביעה אינה עניינית ואינה מבוססת על הראיות בתיק אלא על שיקולים חיצוניים.

לסיכום עניין זה, צמצום כה ניכר בסעיפי האישום במספר כה גדול של תיקים, ללא שינוי בחומר הראיות, מעלה את השאלה בדבר שיקול דעתה של התביעה הצבאית בהגשת כתב האישום. אם לא קיימות ראיות מספקות לכל סעיפי האישום, הרי שהם לא היו צריכים להיכלל מלכתחילה בכתב האישום. מחיקת סעיפי אישום היא הישג מרכזי שיכול נאשם להשיג במסגרת הסדר טיעון, והפרקטיקה הנפוצה של צמצום משמעותי  בכתבי האישום מעלה את האפשרות שסעיפי אישום נכללים מראש בכתב האישום ככלי למיקוח במסגרת משא ומתן להסדר טיעון.

9. גזרי הדין

א. מאסר בפועל

מתוך 70 המקרים שבהם נשלם הדיון המשפטי ונגזר הדין, ב-69 הוטלו עונשי מאסר בפועל . בכל המקרים הוטלו גם עונשי מאסר על תנאי וקנס. המקרה היחידי שבו לא הוטל מאסר בפועל היה של נאשם אשר שוחרר בערובה מיד לאחר מעצרו. בכל המקרים שבהם שוחררו נאשמים בערובה במהלך משפטם (ראה פירוט בפרק על שחרור ממעצר), חפף בסופו של דבר העונש שנגזר את ימי המעצר. במקרים אלה ברור שהמעצר מכתיב את הענישה. בכל שאר המקרים הנאשמים היו עדיין נתונים במעצר כאשר נגזר דינם. למרות ביקורתה של השופטת על כך שלא קיימות חלופות למאסר בפועל, לא נמנע בית המשפט מלהטיל מאסר בפועל אף לא בתיק אחד בו הנאשם היה עצור.

דבר בית המשפט על הטלת מאסר בפועל - מתוך גזר דין בתיק 3905/10 בעניין מ.ע., בן 14: 

"הצדדים נימקו את ההסדר בעברו הנקי של הנאשם, הודאתו באשמה וחיסכון בזמן שיפוטי. עוד צויין בפני כי התחשבו בהודאתו כבר בחקירתו במשטרה, בגילו הצעיר מאוד- כבן 14 בעת ביצוע העבירות, ובמרחק ממנו התבצעו העבירות (של יידוי אבנים) – מרחק רב מהכביש.

הסנגור הוסיף כי לבו אינו שלם עם ההסדר, שכן לטעמו ספק אם קיים אינטרס ציבורי בכליאה ממושכת של ילדים צעירים אשר דרכי הטיפול בהם צריכות להיות שונות מאשר דרך של מאסר לריצוי בפועל.

פעמים רבות עמדתי על הקושי בגזירת עונשם של ילדים אשר עברו עבירות חמורות ומסכנות חיים. אין ספק כי העונש המוצע נמוך מאוד מרמת הענישה הנהוגה בעבירות מעין אלו. מאידך גם אין ספק כי השיקולים בענישת קטינים, בייחוד כשמדובר בגילאים צעירים מאוד, הם שיקולים שונים. ביהמ"ש העליון קבע לאחרונה כי בענישת קטינים יש להתחשב בגורמים הבאים: האחריות המופחתת שיש לייחס לקטין אשר אישיותו טרם בשלה, הנזק הנגרם לקטין כתוצאה מכליאה ממשית, נזק שגם בסופו של יום הוא נזק לאינטרס הציבורי ומאידך חומרת העבירה.

המציאות באזור אף קשה יותר מזו שבישראל במקרים כגון אלו, באשר לביהמ"ש לנוער אין כלי שיקום כגון: הוראה על שהייה במעון נעול, קצין מבחן וכיוצא באלה. בתי המשפט הצבאיים הביעו דעתם לא פעם כי יש לעשות כל מאמץ, בכפוף לנסיבות המיוחדות לאזור, על מנת להשוות ככל הניתן את המצב הנוגע לקטינים באזור למצב בישראל. ברור כי יצירת כלי שיקום באזור אינה קלה בייחוד כאשר מדובר בעבירות אשר נעברות לא פעם מטעמים אידיאולוגיים בתמיכת החברה הסובבת את הקטין. מכל מקום, אני סבורה שהמחוקק באזור לא יכול שלא להידרש לנושא ולמצוא דרכים יצירתיות אשר יאפשרו טיפול בקטינים עבריינים שלא רק במסגרת של כליאה ממשית.

נוסף על כך ביהמ"ש העליון ציין לא פעם את חוסר שביעות רצונו מכך שעבריינים ביטחוניים בכלל וקטינים בפרט אינם זוכים לטיפול שיקומי במסגרת הכליאה, ולא יכולה אלא להוסיף את דעתי הצנועה וקריאתי לשינוי מצב זה".

למרות הביקורת, החליטה  השופטת גם במקרה זה לכבד את הסדר הטיעון וגזרה על הנאשם:

8 חודשי מאסר לריצוי בפועל מיום מעצרו

12 חודשי מאסר על תנאי שבמשך 4 שנים מיום שחרורו לא יעבור הנאשם עבירה בה הורשע בתיק זה

2,000 ש"ח קנס כספי או חודשיים מאסר תמורתו שישולם עד למועד שחרורו מהמאסר.

מאסר בפועל הוא אם כן עונש אוטומטי הננקט כאמצעי ראשון ולא כאמצעי אחרון. למרות ביקורתה של השופטת ריבלין-אחאי על העדר חלופות למאסר בפועל, והתייחסותה לכך ששליחתם של קטינים לכלא עומדת בניגוד לטובתם וכן בניגוד לאינטרס הציבורי, היא לא מצאה לנכון שלא לגזור עונש מאסר בפועל אף לא במקרה אחד. היא הסתפקה במס שפתים אודות הצורך לשנות את החקיקה ולהקים חלופות למאסר. אולם אין כל כלל המחייב את בית המשפט להטיל מאסר בפועל, ורבות מהעבירות מן הראוי שלא להטיל כלל עונש מאסר אלא להסתפק במאסר על תנאי או בקנס, השמים את הדגש על הרתעה לעתיד. שוב, נדמה כי המעצר הוא שמכתיב את הענישה והוא מוטל בין היתר על מנת שכל ימי המעצר יוצדקו בדיעבד כמאסר שהוטל על הנאשם. השימוש הנפוץ במעצר פוגע בחזקת החפות ומכתיב במקרים רבים הרשעה וענישה במאסר.

"המעצר אינו מקדמה על חשבון העונש", כך נפסק בישראל פעמים רבות, ואולם בבית המשפט הצבאי לנוער נראה שזהו בדיוק טיבו של המעצר.

 

ב. קנסות

ב-68 מתוך 71 המקרים שנצפו, הוטל תשלום קנס בנוסף לעונש מאסר בפועל ולעונש מאסר על תנאי. באחד המקרים בהם לא הוטל קנס (תיק מס' 1947/10) טען בבית המשפט אביו של הנער כי הינו המפרנס היחיד של משפחה בת 14 נפשות. במקרה השני (תיק 4103/10) נאשם בן 15 עבד לפרנסת משפחתו בת שמונה הנפשות, מאחר שאביו לא יכול לעבוד, וכדי לסייע לאחותו הגדולה ללמוד באוניברסיטה. הנער נדון על יידוי אבנים חד-פעמי לארבעה חודשי מאסר. השופטת קבעה כי מצבה הכלכלי של המשפחה קשה מאוד, ולכן לא הטילה קנס.

במקרה השלישי (תיק 4953/10) נעצרה נערה במחסום בחברון כשבכליה סכין. התברר כי הנערה נאשמה באשמה דומה חצי שנה קודם לכן והוטל עליה עונש של מאסר על תנאי. בשני המקרים נבעה התנהגות הנערה מרצונה לברוח מהבית. על הנערה נגזר עונש של 60 ימי מעצר אותם כבר ישבה בפועל, עונש של מאסר מותנה לשנה אך ולא הוטל עליה קנס. הנערה הופנתה למסגרת שיקומית.

בכל יתר המקרים הוטלו קנסות, אשר נעו בין 500 ש"ח ל- 6,000 ש"ח. קנס הוטל גם במקרה של נער שלא שוחרר ממעצר והמשיך להיות עצור 10 ימים (עד שנגזר דינו והוא שוחרר) מאחר שלא היה ביכולתה של משפחתו לעמוד בתשלום סכום הערובה.

כאשר נגזר קנס, נגזרים גם ימי מאסר נוספים לריצוי במידה שהוא לא ישולם, למרות שתשלום הקנס אינו תלוי כלל בילדים אלא ביכולתם הכספית של ההורים. במקרים אחדים שמעו מתנדבות "משפט ללא גבולות" את הילדים אומרים להוריהם, עדיין באולם המשפט, שהם ירצו את העונש הנוסף אם להורים אין כסף עבור הקנס.

אין בידינו דרך לדעת אם אכן הנערים ריצו תקופות מעצר נוספות, אולם לא מן הנמנע שכך היה. זו היתה קביעתו של בית המשפט.

י.פ., בן 17 בזמן ביצוע העבירה, תושב בית אומר (תיק 1352/11), הועמד לדין בשלושה אישומים של ידוי אבנים.

הוצג הסדר טיעון בו נמחקו אישומים והוסכם על עונש שכלל 45 ימי מאסר ו- 1,500 ש"ח קנס או חודש וחצי מאסר תמורתו. אמו של הנאשם אמרה באולם: "לעניין הקנס אין ביכולתי לשלם את הקנס מכיוון שבעלי חולה". השופטת התערבה ושכנעה את התובעת להפחית את הקנס, ובתגובה אמרה התובעת: "לאור דברי אמו של הנאשם אני מוכנה ללכת לקראת הנאשם ולתקן בשנית את כתב האישום כך שיואשם בעבירה אחת של יידוי אבנים ביום 19.01.11. אני מוכנה להפחית את הקנס ל- 1,000 ש"ח."

גם במקרה זה אם כן הוטל בסופו של דבר קנס של 1,000 ש"ח.

בבחינת הקנסות שהוטלו אין כל קשר נראה לעין בין הנזק הכלכלי שנגרם בשל העבירה לבין הקנס מאחר שבמרבית העבירות לא נגרם כל נזק. אין זה ברור כלל איזו הצדקה יש להטיל גם קנס ולקבוע ימי מאסר תמורתו אם לא ישולם, כאשר מוטל עונש מאסר בפועל.

10. מידתיות בין חומרת העבירה לחומרת העונש

מ', בן 16 בזמן ביצוע העבירה, תושב נחאלין (תיק 1189/11) נעצר ב-9.1.11  

הוא הואשם בשני סעיפים של יידוי אבנים. סנגורו ביקש לקבוע את התיק למשפט זוטא בטענה כי הודאתו של הנאשם נגבתה ממנו לאחר שהוא הוכה על ידי חוקריו (ראו פירוט נוסף בפרק אודות הודאות).

הצדדים הגיעו להסדר טיעון ומ' הורשע על יסוד הודאתו באשמה בשתי עבירות אחת של זריקת אבנים לעבר כלי תחבורה נוסע.

בנימוקים להסדר צוין עברו הנקי של הנאשם, הודאתו באשמה והחיסכון בזמן שיפוטי וכן גילו הצעיר. בדברו האחרון אמר הנאשם כי לא יחזור על טעותו ויקדיש את כל זמנו ללימודים. בדבריה הדגישה השופטת את חומרת העבירות בהם הורשע הנאשם וכי "יש לצפות שהמשפט והעונש ימריצו את הנאשם לחזור ללימודים ולהימנע מלחזור ולבצע עבירות דומות. אף שהעונש קל יחסית לסיכון שנוצר ולחומרת המעשים החלטתי לכבד את ההסדר".

העונש שגזרה עליו השופטת:

5 חודשי מאסר לריצוי בפועל.

6 חודשי מאסר על תנאי ל-3 שנים

1,000 ש"ח קנס כספי או חודש מאסר תמורתו.

בגין שני מקרי יידוי אבנים נדון אם כן הנאשם, בן 16, שלטענתו הוכה על ידי שוטרים, לחמישה חודשי מאסר.

ע', בן 17 בזמן ביצוע העבירה, תושב ח'רבת מוצבאח (תיק 2958/10) נעצר ב-17.6.10

ע' הואשם ב-5 סעיפי אישום של יידוי אבנים לעבר רכבים צבאיים בכוונה לפגוע בהם ו/או בנוסעים בהם או לגרום נזק לאדם ולרכוש, זריקת אבנים לעבר תחנת דלק ופגיעה ברכב שעמד בתחנה, זריקת אבנים לעבר רכבים ישראלים שנסעו על כביש 443 בכוונה לפגוע בהם ו/או בנוסעים בהם או לגרום לנזק לרכוש, ייצור שלושה בקבוקי תבערה וזריקתם לעבר כביש 443 בכוונה לגרום מוות או חבלה לכל אדם או נזק לכל רכוש.

ביום 1.11.10, 5 חודשים לאחר שנעצר, הגיעו הצדדים להסדר טיעון במסגרתו הודה הנאשם בכתב אישום מתוקן והורשע בשני סעיפי אישום:

1. זריקת חפצים לעבר אדם או רכוש.

2. נסיון לזריקת חפץ מבעיר.

התביעה הצבאית נימקה את ההסדר בעברו הנקי של הנאשם, הודאתו באשמה והחיסכון בזמן שיפוטי: "הנאשם התחיל את אירוע הבקת"ב כתצפיתן אך עזב את המקום טרם הזריקה ואין אינדיקציה כי אכן בקבוקי התבערה אכן נזרקו. בסופו של דבר נלקח בחשבון תפקידו המינורי של הנאשם באירוע. מעבר לכך, מיקום זריקות האבנים רחוק יחסית ומכאן האפקטיביות של זריקות האבנים נמוכה בהתאם."

למרות סעיפי האישום הקלים והמעטים יחסית בהם הורשה בסופו של דבר, השופטת גזרה על הנאשם:

12 חודשי מאסר לריצוי בפועל מיום מעצרו

10 חודשי מאסר על תנאי ל-4 שנים

5,000 ש"ח קנס כספי או 5 חודשי מאסר תמורתו.

על הנאשם במקרה זה, בן 17, נגזרה אם כן שנת מאסר שלמה וכן 5,000 ש"ח קנס, בשל שני אירועים. באחד מהם נזרקו אבנים ממרחק גדול לכביש, ובשני הנאשם התחיל לשמש כתצפיתן באירוע שכלל לא ברור אם קרה לאחר שהנאשם עזב את המקום.

 

צ', בן 15 בזמן ביצוע העבירה, תושב חברון (תיק 4016/10) נעצר ב-27.9.10

הוא הואשם בזריקת אבן לעבר חייל צה"ל ביום שבו נעצר, לצד רבים אחרים שזרקו גם הם אבנים לעבר חיילי צה"ל. מעצרו התבסס על זיהויו על ידי עד מפליל. צ' הודה באשמה. התביעה והסנגור הגיעו להסדר טיעון ללא השמעת הוכחות. התובעת מציינת בהסדר הטיעון שקיים קושי ראייתי הנוגע לזיהוי הנאשם על ידי המפליל.

השופטת קיבלה את הסדר הטיעון וגזרה על הנאשם:

45 ימי מאסר לריצוי בפועל מיום מעצרו

6 חודשי מאסר על תנאי ל-4 שנים

2,000 ש"ח קנס כספי או חודשיים מאסר תמורתו.

הנאשם, בן 15, נדון אם כן לחודש וחצי מאסר ו- 2,000 ש"ח קנס בגין יידוי אבן אחת, למרות שבתיק היו קשיים ראייתיים להוכיח אפילו אשמה זאת.

 

ק', בן 16 בזמן ביצוע העבירה, תושב אבו דיס (תיק 4574/09) נעצר ב-7.10.09

הוא הואשם בשני סעיפי אישום:

1.       יידוי בקת"ב ב-3 הזדמנויות שונות לעבר כוחות הביטחון.

2.       יידוי אבנים לעבר אדם או רכוש בכוונה לפגוע באדם או ברכוש במקרה אחד במהלך הפגנה.

בהסדר הטיעון תוקן כתב האישום, הוא הודה ביידוי חפץ מבעיר (בקת"ב) ויידוי אבן והוסכם על עונש של 18 חודשי מאסר. התובעת מציינת בהסדר הטיעון כי שותפיו למעשה הורשעו וקיבלו עונשים דומים (עד אחד שמעשיו היו קלים יותר נענש ב-16 חודשי מאסר בפועל. עד אחר שמעשיו היו חמורים יותר נענש ב-20 חודשי מאסר בפועל). מכיוון שהוא שימש תצפיתן, העונש שקיבל הוא עונש ביניים בין שני העונשים הנ"ל.

גזר הדין ניתן בתאריך 6.12.10, עשרה חודשים אחרי מעצרו. השופטת כיבדה את ההסדר וגזרה עליו:

18 חודשי מאסר לריצוי בפועל מיום מעצרו

12 חודשי מאסר על תנאי ל-4 שנים

3,000 ש"ח קנס כספי או 3 חודשי מאסר תמורתו

הנאשם בן ה- 16 נשפט בגין יידוי אבן ובקבוק תבערה לשנה וחצי מאסר. הוא ישתחרר מבית הכלא לאחר גיל 17 וחצי.  מדובר בעונש חמור מאוד בכל קנה מידה, ובנוסף, בנסיבות דומות נשפטו נאשמים אחרים לתקופות מאסר קצרות בהרבה. הענישה בכל המקרים היא בלתי מידתית מאחר שנעשה שימוש במאסר בפועל בתוספת  קנס, וימי מאסר תמורתו.

סיכום ומסקנות

נסכם את הממצאים שהוצגו בדוח לאור שתי השאלות העיקריות שהצבנו בתחילתו:

1.       עד כמה נשמרות בבית המשפט הצבאי לנוער זכויותיהם של בני הנוער?

2.       עד כמה תורמת הקמת בית המשפט הצבאי לנוער לשיפור במצבם של בני הנוער העומדים למשפט?

תפקודו של בית המשפט והתביעה הצבאית נמצא משביע רצון רק בחלק קטן מהנושאים שנבדקו: יש לברך על הפרדת משפטיהם של קטינים מאלה של מבוגרים, על הבאתם של בני נוער שגילם מעל 16 שנים לפני בית המשפט הצבאי לנוער בחלק מהמקרים, ועל ההגשה המהירה של כתבי אישום. כך גם נמצא שכל הקטינים יוצגו בבית המשפט על ידי עורכי דין.

עם זאת, נמצא כי מערכת השיפוט הצבאי לנוער אינה עומדת במרבית הסטנדרטים המקובלים למערכת שיפוט של בני נוער בנושאים מהותיים וחשובים. בנוסף, יש הבדלים מהותיים בין הוראות חוק הנוער בישראל לבין הוראות הצו בדבר הוראות ביטחון הנוהג בשטחים, והם באים לידי ביטוי בפועל בחקירותיהם ובמשפטם של קטינים, כמפורט להלן:

א.      גיל המעבר לבגירות על פי החקיקה הצבאית הוא 16 שנים ולא 18.

ב.      מעצרם של קטינים אינו נדון בבית משפט לנוער, והוראות החוק החלות על בני הנוער  בבתי המשפט הצבאיים שוות לאלה של בגירים.

ג.        המעצר של הקטינים אינו ננקט כמוצא אחרון ולתקופה הקצרה ביותר האפשרית. היפוכו של דבר, הוא מהווה את הכלל, וההימנעות ממנו היא חריגה ביותר.

ד.      השימוש הנפוץ במעצר פוגע בחזקת החפות ומכתיב במקרים רבים הרשעה וענישה במאסר.

ה.      הראיות העיקריות הן הודאות שניתנות על ידי הקטינים במהלך חקירתם במשטרה, פעמים רבות תוך פגיעה בזכות נגד הפללה עצמית ובזכות ההיוועצות עם עו"ד, ולעתים מופעל גם לחץ אחר על פי טענות הקטינים עצמם. למרות הפגמים הנפוצים האלה, התביעה הצבאית מבססת את כתבי האישום על ההודאות שהושגו בחקירת המשטרה, ובית המשפט מבסס עליהן הרשעה, מבלי לבצע בדיקה לעומק של קבילות ההודאות.

התנהלות זאת פוגעת גם בזכותם של הקטינים במסגרת ההליך המשפטי שלא להיות מחוייבים להודות באשמה. יתר על כן, על חלק מהקטינים מופעל לחץ להודות באשמה ולהסכים להסדר טיעון.

ו.        טובת הילד אינה השיקול העיקרי בהליך המשפטי ולמעשה לא מוקדשת לו כמעט תשומת לב. ניתן ללמוד על כך מהמספר המועט של מקרים בהם נמסר תסקיר קמ"ט רווחה ומהמקרים המועטים שבהם נשמעה עמדתם של ההורים במשפט.

ז.       ההליך הפלילי אינו מקדם את שיקומם ואת שילובם בחברה של הקטינים, לא מוצעים הליכים חלופיים להליכים המשפטיים או תכניות חינוכיות וטיפוליות.

ח.      מאסרם בפועל של קטינים אף הוא אינו ננקט כאמצעי אחרון אלא הוא הכלל. הענישה היא כבדה ובלתי מידתית מאחר שנעשה שימוש בכל המקרים במאסר בפועל בתוספת מאסר על תנאי וקנס, וימי מאסר תמורתו.

לסיכום, ניתן לקבוע כי הקמת בית המשפט הצבאי לנוער הביאה לשינוי שולי בלבד בהליכים המשפטיים נגד קטינים. חוק הנוער שחוקק בישראל אינו חל בשטחים והדבר בא לידי ביטוי בכל השלבים – החל במעצר, דרך החקירה ועד להשלמת ההליך המשפטי. הליכי החקירה והמעצר, שהם השלבים הקריטיים שמכריעים הלכה למעשה את גורל ההליך המשפטי כולו, מתבצעים ללא כל יחס שונה לקטינים. השינוי בחוק הצבאי לא השפיע עליהם כלל. תפקידו של בית המשפט מתחיל רק לאחר שלבים אלה, והשפעתו על ההליך המשפטי היא למעשה כמעט זניחה. לאור הצלחתם של החוקרים להשיג הודאות כבר בשלבים המקדימים, המשפטים מוכרעים למעשה בהסדרי טיעון בעקבות משא ומתן בין התביעה להגנה, בשעה שלבית המשפט אין כמעט כל תפקיד. בית המשפט לנוער אף אינו עושה שימוש בשיקול הדעת שניתן לו במסגרת הסדרי הטיעון. בכל הליך משפטי שהסתיים בהסדר טיעון נאמר על ידי שופטת הנוער בבית המשפט הצבאי במחנה עופר, רס"ן שרון ריבלין-אחאי, כי "בית המשפט מבהיר לצדדים כי אינו כבול להסדר הטיעון שנקשר ביניהם." אולם באף אחד מהמקרים שצפינו בהם, לא מנעה אמירה זו קבלה של הסדר הטיעון וגזירת עונשים קשים ובלתי מקובלים לגבי קטינים, של מאסר בפועל, מאסר על תנאי וקנסות כמעט בכל מקרה ומקרה. עונשים קשים הוטלו גם במקרים שבהם מתחה השופטת ביקורת קשה על יחס המערכת לקטינים פלסטינים בכלל ועל עצם כליאתם בבתי כלא בפרט, למרות  אמירתה כי כליאה ממשית גורמת נזק חמור לקטינים עצמם ובסופו של דבר, גורמת נזק גם לציבור כולו. דברים אלו נותרו כמס שפתיים בלבד ולא באו לידי כל מימוש בפועל.

כך יוצא שבבית המשפט הצבאי לנוער אין כמעט משקל לראיות או לשיקול הדעת של בית המשפט עצמו. נקודת המוצא להסדרי הטיעון היא קיומה של האשמה, וצריך רק לקבוע את העונש המתאים.

התצפיות בבית המשפט הצבאי לנוער מעלות אם כן תמונה קשה ומורכבת. נערים צעירים בני 13 עד 18 נשלחים בשרשרת, לאחר משפטי בזק – הנשלמים בלי לשמוע עדים ובמספר מועט של דיונים, לריצוי חודשים ארוכים של מאסר בפועל, בגין מעשים שחומרתם אינה בהכרח מצדיקה זאת. הנערים מודים באשמה, בתיווכו של סניגור המעניק להם ייצוג משפטי, ומקבלים עליהם את העונש המוסכם בין התביעה לסנגור. בית המשפט כמעט שאינו מתערב בנעשה.

אין לשכוח ולו לרגע שמדובר במערכת שיפוט צבאית שאינה שופטת את אזרחיה שלה וקיים בה אי שוויון מובנה בין התביעה הצבאית לבין הנערים וסנגוריהם. המעצר הוא הכלל והיציאה ממנו כרוכה בהסכמה להסדר טיעון. בתנאים כאלה נאלצים הקטינים העומדים למשפט להסכים להסדר טיעון ולפעמים גם להודות בעבירות שלא ביצעו, משום שהסדר הטיעון הוא הסיכוי הטוב ביותר עבורם להשתחרר מהכלא מוקדם ככל האפשר.

בשולי הדברים: מחשבה על המצב - מדוע הם זורקים אבנים?

מדי שבוע, במשך שנה, פגשנו עשרות ילדים ונערים פלסטינים בני 18-13, ילדים ונערים ככל הילדים והנערים בגילם. והנה הם אזוקים בידיהם וברגליהם ומואשמים בזריקת אבנים ובקבוקי תבערה והאשמות חמורות אף יותר, ובזה אחר זה נגזר דינם לחודשים רבים בכלא.

רבות תהינו מה מביא ילדים ונערים שהם כמו כולם לצאת מהשגרה, להתעמת עם חיילים חמושים ומאיימים ולסכן את עתידם ואת משפחתם. הם בוודאי לא נולדו אלימים, וגם היום אינם נראים כאלה למרות שחלקם אכן זרקו אבנים והתעמתו עם כוחות הביטחון.

ההסבר היחידי שעולה על הדעת הוא מציאות החיים של הנערים והילדים הפלסטיניים. הם לא ידעו מימיהם מה הם חיים ללא כיבוש. משחר ילדותם חוו את המעבר במחסומים, את השפלת הוריהם, את גזילת אדמותיהם, את פלישות החיילים לתוך בתיהם באמצע הלילה ומעצר הקרובים להם.  הם פוגשים את החיילים מול הכניסה לבית הספר, ליד המסגד ובחצרות בתיהם.

הפחד וההשפלה ואולי גם הרצון להגן על ההורים, שלעתים משלימים עם המצב, מובילים לרצון להיות "גבר", להיות "לוחם  אמיץ", ולשלם את המחיר. המחיר שנקבע לכך בבית המשפט הצבאי לנוער הוא גבוה, גבוה מדי.


נספח א - צו בדבר הוראות ביטחון

[נוסח משולב] (יהודה והשומרון) (מס' 1651),  התש"ע-2009 

סימן ז' – שיפוט נוער (הוראת שעה(

תוקף ותחולה 

135. (א) תחילת תוקפו של סימן זה ביום 29.09.2009, והוא יעמוד בתוקפו במשך שנה אחת מיום תחילתו.

(ב) הוראות סימן זה לא יחולו על הליך שבמסגרתו הוגש כתב אישום לבית משפט צבאי טרם תחילת תוקפו של סימן זה.

הגדרות

136. בסימן זה –

"בית משפט צבאי לנוער" – בית משפט צבאי של ערכאה ראשונה, כשיושב בו דן יחיד שהוא שופט נוער או מותב שבו אב בית הדין הוא שופט נוער.

"קטין" – מי שטרם מלאו לו שש עשרה שנים, ולענין חשוד ונאשם לרבות מי שביום הגשת כתב האישום נגדו לא מלאו לו שש עשרה שנים.

מינוי שופטי נוער

137. נשיא בית המשפט הצבאי לערעורים יטיל על שופטים מבין שופטי בית המשפט הצבאי של ערכאה ראשונה, שקיבלו הכשרה מתאימה לשמש כשופטי נוער במתכונת שתאושר על ידי נשיא בית המשפט הצבאי לערעורים, לשמש כשופטי נוער במשך התקופה שיקבע.

שפיטת קטין

138. (א) על אף האמור בכל דין ותחיקת בטחון, הדיון בעבירה שהואשם בה קטין יהיה בפני בית משפט צבאי לנוער.

(ב) הוראות סעיף קטן זה לא יחולו על הליכי מעצר ושחרור לפי הוראות סימן ג' לפרק ג' לצו זה.

שפיטת קטין ובגיר יחדיו

139. (א) אין להעמיד לדין קטין יחד עם אדם שאינו קטין אלא בהסכמת התובע הצבאי הראשי בפרקליטות הצבאית או מי שהוסמך לכך על ידו.

(ב) הואשם קטין יחד עם אדם שאינו קטין בפני בית משפט צבאי שאינו בית משפט צבאי לנוער, רשאי בית המשפט, לאחר שמיעת בעלי הדין, לדון בענין; החליט בית המשפט הצבאי לעשות כן, ינהג כלפי הקטין כאילו היה בית משפט צבאי לנוער ויהיו לו הסמכויות של בית משפט צבאי לנוער לפי סימן זה; החליט בית המשפט הצבאי לא לדון בענין, יצווה על הפרדת משפטו של הקטין ויעבירו לבית משפט צבאי לנוער.

קטין שהובא לבית משפט שאינו לנוער

140. (א) מצא בית משפט צבאי שאינו בית משפט צבאי לנוער, בכל שלב שלפני הכרעת הדין, כי הנאשם הוא קטין, יעביר את הענין לבית משפט צבאי לנוער, והלה ידון בו כאילו הובא מלכתחילה לפניו ורשאי הוא לדון בו מן השלב שאליו הגיע בית המשפט הקודם.

(ב) ראה בית המשפט הצבאי נסיבות מיוחדות המצדיקות שלא להעביר את הענין לבית משפט צבאי לנוער כאמור בסעיף קטן (א), רשאי הוא להמשיך ולדון בו, ובלבד שמכאן ואילך ינהג כאילו היה בית משפט צבאי לנוער, ויהיו לו כל הסמכויות של בית משפט צבאי לנוער לפי סימן זה.

(ג) מצא בית משפט צבאי, שאינו בית משפט צבאי לנוער, לאחר הכרעת הדין, כי הנאשם הוא קטין, ימשיך לדון בענין כאילו היה בית משפט צבאי לנוער ויהיו לו כל הסמכויות של בית משפט צבאי לנוער לפי סימן זה.

בגיר שהובא לבית משפט לנוער

141. מצא בית משפט צבאי לנוער במהלך הדיון, כי הנאשם אינו קטין, רשאי הוא להמשיך ולדון בענין כאילו לא היה בית משפט צבאי לנוער או להעבירו לבית משפט צבאי, והלה ידון בו כאילו הובא לפניו מלכתחילה ורשאי הוא לדון בו מן השלב שאליו הגיע בית המשפט הצבאי לנוער.

שמירת תוקף

142. החלטה או פסק דין של בית משפט לא יהיו פסולים מחמת זאת בלבד, שבגלל גיל הנאשם צריך היה להעמידו לדין לפני בית משפט אחר; אולם אם נגרם עיוות דין חמור כתוצאה מהעמדת נאשם לדין לפני בית משפט שאינו מתאים לגילו, רשאי נשיא בית המשפט הצבאי לערעורים להורות, כי בית משפט שיקבע לכך יקיים משפט חוזר בענין, והוראות סעיפים 157 עד 162, יחולו בשינויים המחייבים לפי הענין.

הפרדת קטינים

143. (א) בית משפט צבאי לנוער יקיים, ככל האפשר, את דיוניו במקום שלא מתנהלים בו משפטים אחרים, או באותו מקום אך לא באותו הזמן.

(ב) ככל האפשר, לא יובאו נאשמים קטינים יחד עם נאשמים שאינם קטינים לבית המשפט או ממנו ולא יוחזקו בו יחד.

הזמן להעמדת קטין לדין

144. אין להעמיד אדם לדין בשל עבירה שביצע בהיותו קטין, אם עברו שנתיים מיום ביצועה, אלא בהסכמת התובע הצבאי הראשי בפרקליטות הצבאית, או מי שהוסמך על ידו לעניין זה.

ציון גיל הקטין

145. כתב אישום נגד קטין יצויין, אם הדבר ניתן לבירור, את תאריך לידתו של הקטין.

סניגוריה

146. (א) בית משפט לנוער רשאי למנות לקטין סניגור אם הוא סבור כי טובת הקטין מצדיקה זאת.

(ב) בכפוף לאמור בסעיף קטן (א), על מינוי סניגור לפי סעיף זה יחולו הוראות סימן ב' לפרק ד'.

(ג) אם אין לקטין סניגור, יעזור לו בית המשפט הצבאי לנוער לחקור את העדים.

מעמדו של הורה

147. (א) בית משפט צבאי לנוער רשאי לצוות בכל עת שהורה הקטין יהיה נוכח בבית המשפט.

(ב) כל בקשה שנאשם רשאי להגיש לבית המשפט הצבאי לנוער, רשאי גם הורה הקטין, או אדם שבית המשפט הרשהו לכך, להגיש במקומו, ורשאים הם לחקור עדים ולהשמיע טענות במקום הקטין או יחד אתו.

תסקיר

148. (א) הורשע קטין, רשאי בית המשפט הצבאי לנוער, אם סבר כי הדבר הכרחי לצורך גזירת דינו של הקטין, לדרוש תסקיר בכתב של קצין המטה לעניני רווחה במינהל האזרחי או מי שמונה על ידו לענין זה, על כל אלה, ככל שהדבר ניתן לבירור:

(1) עברו של הקטין;
(2) מצבו המשפחתי של הקטין עם פרטים מלאים ככל האפשר על הוריו, בן זוגו, ילדיו, אחיו ואחיותיו;
(3) מצבו הכלכלי של הקטין;
(4) מצב בריאותם של הקטין ובני משפחתו;
(5) נסיבות אישיות מיוחדות – אם ישנן – שהביאוהו לידי עבירה.

(ב) בתסקיר כאמור בסעיף קטן (א), רשאי מכין התסקיר להמליץ לפני בית המשפט על הסיכויים להחזיר את הקטין למוטב.

(ג) העתק התסקיר לפי סעיף קטן זה לא יימסר לבעלי הדין ולבאי כוחם אלא אם בית המשפט הורה הוראה אחרת, אולם רשאים התובע והסניגור של הקטין לעיין במסמכים האמורים בתיק בית המשפט.

בתי מעצר לקטינים

149. (א) לא יוחזק קטין במעצר או במאסר אלא בבית מעצר או במתקן כליאה נפרד לקטינים או באגף בבית מעצר או במתקן כליאה כללי, ובלבד שאותו אגף יהיה מופרד לחלוטין, ייועד לקטינים בלבד ולא תהיה גישה בינו לבין אגפיו האחרים של בית המעצר או מתקן הכליאה או שוכניו.

(ב) על אף האמור בסעיף קטן (א), מותר להחזיק קטין בתחנת משטרה, ובלבד שיוחזק בנפרד ולא יהיה מגע בינו לבין חשודים או עצירים שאינם קטינים.


נספח ב - דברי המשפחות הפלסטיניות

"...בתוך חודש נעצרו בין 35-30 ילדים מאבו דיס, שנאשמו בזריקת אבנים ובקבוקי תבערה. אם כל ילד זרק בממוצע שני בקבוקי תבערה נזרקו 70-60 בקבוקים חוץ מאבנים, ועד היום לא שמעתי בכלל על רכב או חייל שנפגע מזה. זה נשמע לא הגיוני."

המעצר והחקירה

"בשעה 02:00 לפנות בוקר הגיע גדוד שלם של חיילים, דפקו על הדלת של השכנים ואחר כך שלנו בצורה ברברית, שברו חלונות, לא הזדהו ואמרו שלוקחים את הילד למעלה אדומים...אני חושב שהצבא רוצה לדפוק לילדים שלנו את החיים ולעשות סכסוכים בין החמולות באבו דיס כי הם גורמים לילדים שלנו להפליל אחד את השני ולהסיט אותנו מהעיקר והוא הכיבוש וההתנגדות לו...כל הזמן אנחנו בוכים, אני לא מצליח להתרכז בעבודה, החיים כאילו נעצרו שם...הוא מפסיד שנת לימודים, הוא בסך הכל תלמיד כיתה י'".

" עצרו אותו ב-2 בלילה. נכנסו החיילים בלי לדפוק בדלת, התעוררתי לקולות החיילים והם ביקשו שאעיר את כל הילדים שלי. החייל הסתכל בכולם ושאל לשמות שלהם. הצבעתי על כל אחד ואמרתי מה השם שלו ואז הוא אמר: "אני רוצה את מ'". שאלתי למה והוא אמר שהוא זרק אבנים עם ילדים אחרים. המפקד הסביר שהם לוקחים אותו לחקירה, לא אמר לאן, לא הזדהה בשם. למחרת נודע לי שהוא עצור בעופר...לא נכחתי בחקירה, לא יודע אם זה היה לפי החוק...הוא הפסיד שנת לימודים ובכלא  לא עושה כלום חוץ מלאכול ולישון...כשהוא מתקשר אנחנו מפחדים לשאול אותו שאלות אם מאזינים כדי שלא יתנכלו לו."

"שמענו מעיתונאים שהוא עבר עינוי. אין לנו מושג מי חקר אותו, לא נכחנו בחקירה ואף אחד לא הזמין אותנו להיות בה. כבר 3 חודשים דוחים את המשפט שלו..."

"ב11:00 בלילה הגיעו 7 ג'יפים עמוסים חיילים, דפקו בצורה פראית על דלת הכניסה, פתחנו להם ואז התחילו להוציא את הילדים מהבית באמצע הלילה ועצרו את מ' שישן במיטתו. לא אמרו לאן לקחו אותו ולא הרשו לנו לצאת מהבית. 3 ימים לא ידענו איפה הוא, דרך "מועדון האסיר" נודע לנו. גם עורך דין לא היה נוכח בחקירה, לא יודע מה היה, מי חקר אותו ואיך".

"הילד בן 14 הודה בחקירה, אנחנו לא יודעים אם תחת לחץ, אני מדמיין טראומה. ילד בן 14 מובל בלילה, חוקרים אותו מתוך שינה עייף ומפוחד, מרוב פחד ואיומים וגם סיפורים שילדים אחרים הפלילו אותם והם מודים. אני יודע היטב שלא זרק אבנים, הבן שלי לומד בבית ספר בו אני מלמד והוא  כל הזמן תחת ההשגחה שלי..."

"הילד נעצר בהלוויה של צעיר מהכפר שנדרס על ידי מתנחל. אחרי ההלוויה השליכו אבנים לעבר בסיס צבאי. אחיו הגיע למשטרה (לאחר שנעצר) אבל לא נתנו לו להיות נוכח בחקירה..."

"...אנחנו לא יודעים בכלל מה קרה בחקירה או מי חקר אותו ואיך, עד היום לא ביקרנו אותו ולא יכולנו לנהל איתו שיחה סבירה. הדיון המשפטי האחרון היה לפני 21 ימים ומאז לא יודעים כלום עליו."

"...אני מאוד רוצה לדעת איך חקרו אותו ומה עשו לו, אני יודע עכשיו שאני צריך לעשות הרבה לשקם את חייו ולהחזיר אותו למסלול, אני לא יודע איך המעצר ישפיע עליו מבחינה נפשית..."

 

אבדן הסמכות ההורית

"...אני יודע שצריך לעשות הרבה בשביל לשקם את חייו ולהחזיר אותו למסלול, לא יודע איך המעצר ישפיע עליו נפשית, מפחיד אותי שיצא מלא שנאה וכעס כלפי העם האחר..."

" אני חושב שהילד הולך אחרי הילדים בגילו והם משחקים משחקי גבורה במי יזרוק אבנים על חיילים, מי יש לו אומץ והתקרב לגדר...מ' בן 16 היה מנוע מלהתקרב לגדר, הוא נעצר שם עם עוד 3 ילדים. יש לנו אדמות ליד הגדר וטבעי שהילד יהיה שם..."

"אנחנו בתחושה של ריקנות ואובדן... הפחד הגדול שלנו הוא ההתנהגות שלו אחרי שיצא, הוא מרגיש שהתבגר ויכול להחליט בעצמו מה הוא רוצה לבד."

"אני מאוד עצבנית מאז המעצר...אני חושבת שהוא התקרב לגדר כדי שלא ילך לבית ספר, הוא רוצה לעבוד כי הרבה ילדים בגילו מהכפר כבר עובדים ועוזרים למשפחה...אבל אנחנו רוצים שילמד, אנחנו ברוך השם מסודרים".

"הילדים שלנו לא חוזרים אלינו ילדים אלא גברים, שלא מקבלים את מה שאנחנו אומרים וחושבים שהם יודעים כל דבר."

 

אחרי המעצר

"...יש לי בבית 5 בנות ו-5 בנים. הם לא מצליחים לעבור את המקרה. אנחנו נזכרים בו כל יום, רוצים לעשות מהבן שלי פושע ולהאשים אותו במשהו שלא עשה, הילדים בקושי מצליחים ללמוד..."

"...המעצר שלו גרם לטראומה לאחים שלו בבית, הילד בן השנתיים מספר איך עצרו אותו ועד היום הוא לא שוכח ולו פרט קטן, וכולם בפחד מתמיד על כל דפיקה בדלת, שמקפיצה אותם וחושבים שבאים לעצור עוד אחד..."

"...אני תומך בבן שלי ואני חושב שהוא לא עשה זאת. הם מאשימים אותו בהכנת מולוטוב, אני לא יודע איך לעשות זאת. אנחנו דואגים לו מאוד...אנחנו חושבים עליו כל הזמן בזמן אוכל בלילה וביום. אמא שלו לא יכלה היום לבוא כי היא לא עומדת בזה, לראות אותו בבית סוהר..."

"המעצר שלו השפיע על כל הבית, היה לו קשר מיוחד עם האחים שלו, האח הקטן שלו כל הזמן מצביע כל תמונתו והוא חסר לו. המצב שלנו קשה מאוד, איך את חושבת שאמא שהבן שלה מאחורי סורגים מרגישה, אני לא יודעת אם אכל, אם הוא חולה, אם לא קר לו ."

"לקחו אותו בלילה. עדיין לא ביקרנו אותו ואני רואה אותו רק במשפט. הבן שלי כפר באשמה ועכשיו מביאים עדים, שלושה ילדים חברים שלו. אנחנו לא מדברים אתו אלא בבית המשפט."

"...המעצר בצורה האכזרית הזו גרם לילדה בת ה-6 לקפוץ לכל דפיקה בדלת כי הם הגיעו פעמיים. בפעם הראשונה לא עצרו אותו כי הם אמרו שהם מחפשים מ'מ', אבל לבן שלנו קוראים מ'כ'. אחרי שבוע חזרו עוד פעם והתעקשו לעצור אותו. לפי ההשערה שלי אני חושב שלא הצליחו לאתר את מ'מ'. אנחנו משפחה של שלושה בנים ושתי בנות, בכל פעם שאנחנו עושים משהו כמשפחה נזכרים בו ובוכים....החיים לא נמשכים באופן טבעי..."

"הילד הזה במיוחד השאיר חלל ריק בבית. כל לילה אנחנו נזכרים בו ומדברים עליו. בכל רגע אנחנו נזכרים בכל ארוחה בכל דבר שאנחנו עושים ביחד בבית, ההשפעה הנפשית מאוד עמוקה וטראומטית...אנחנו שמענו את הגרסה מפי עורך הדין, עד היום לא ביקרנו אותו ולא שמענו מפיו את הגרסה שלו..."

"בכפר אין שום מסגרת טיפולית לילדים האלה. הילד הגדול שעכשיו בבית מאוד מפוחד והשני בבית ספר. אין שום מסגרת שאוכל לפנות אליה לטפל בילדים".

"בבית יש לו עוד אח ושתי אחיות, אחיו צעיר ממנו בשנה. אנחנו בתחושה של ריקנות שישנו חור בבית, בתחושת אובדן. אחיו לא מסכים לישון בחדר שלהם לבד ולא מסכים שאף אחד מהבית ייגע בחפצים של אחיו. גם הדודים שלו מרגישים מאוד בחסרון שלו, הוא היה הדינמו במשפחה וההעדרות שלו מהבית מורגשת..."

 

נספח ג - ציטוטים מעדויות

ציטוטים מעדויות שהושמעו במשפטו של א.ס. מאבו דיס, בן 16 בזמן ביצוע העברה (תיק 4701/10)

(ההדגשות שלנו).

חקירה ראשית של עד תביעה י.ע. על ידי התובע הצבאי

שאלה: על מה אתה עצור?

עד: נשבע לך שאני לא יודע

שאלה: במהלך חקירתך במשטרה אמרו לך מה החשדות נגדך?

עד: כן. אמרו לי בקשר למולוטוב אבל זה לא נכון.

שאלה: לפני שהתחילה החקירה, מי היה אתך בחדר החקירות?

עד: מה הכוונה? אף אחד לא היה.

שאלה: כשנחקרת ישבו בחדר החקירות יחד אתך אנשים נוספים. מי הם היו?

עד: אף אחד. רק החוקר.

שאלה: אביך היה בחדר חקירות?

עד: 2 דקות והלך לפני שהתחילו החקירות.

שאלה: אתה זוכר על מה דיברתם אתה והחוקר ואביך?

עד: לא חקר אותי ולא חקר את אבי.

שאלה: אביך דיבר עם מישהו? הוא דיבר בחדר חקירות לפני שיצא?

עד: כן. אמר לי אל תודה בדברים שאתה לא עשית.

שאלה: אביך דיבר עם החוקר?

עד: אמר לו אל תרביץ לו.

שאלה: החוקר אמר משהו לאבא?

עד: אמר לו צא החוצה.

שאלה: ולפני זה?

עד: זה מה שהיה. אבא שלי אמר לחוקר אל תרביץ והחוקר אמר צא החוצה.

שאלה: אתה יכול להגיד את שמך המלא?

עד:  העד מוסר שם מלא.

שאלה: יש לך כינוי?

עד: לא

שאלה: מה סיפרת בחקירתך על החשד של המולוטוב?

עד: הוא התחיל להלחיץ אותי, איים עלי שאם לא הוא ירביץ. אז נאלצתי לומר לו שכן אני זורק. אך הדברים האלה לא נכונים.

שאלה: מתי הוא איים עליך?

עד: מההתחלה כשהתחלנו את החקירה.

שאלה: מה סיפרת לחוקר שעשית?

עד: החוקר התחיל להגיד לי אם אני רוצה להגיד שאני מצטער ובזמנו פחדתי, אז אמרתי שאני מצטער.

שאלה: מה סיפרת לחוקר שעשית?

עד: הוא שאל אותי ועל כל דבר השבתי כן.

שאלה: אתה זוכר מה הוא שאל אותך?

עד: בהתחלה שאל אותי אם אני זורק מולוטוב, השבתי לו בלא. הוא התחיל בשיטת האיומים ואז אמרתי לו שכן.

שאלה: אבקש לרענן את זכרונו של העד באמרתו מיום 04.11.10 (המתורגמן מקריא לנאשם)

עד: חכה חכה, זה לא נכון. החוקר הראה לי את הדף הזה אמר לי לחתום והדף הוא בשפה העברית ואני לא קורא עברית.

שאלה: באיזה שפה התנהלה החקירה?

עד: ערבית. אבל על מה שחתמתי זה היה בשפה העברית.

שאלה: השורות שהקריא לך המתורגמן זה לא מה שסיפרת?

עד: לא.

תובע צבאי: אבקש להכריז על עד התביעה כעד עוין לאור העובדה כי סתר על דוכן העדים את גרסתו שמסר במשטרה.

סנגור: משאיר לשיקול דעת של ביהמ"ש.

החלטה: העד מוכרז כעד עוין.

 

שאלה: בחקירתך אמרת כבר בתחילת החקירה "אני רוצה לספר את האמת." זה נכון או לא?

עד: לא נכון. הוא התחיל לאיים עלי שאם לא אספר את מה שהוא רוצה הוא ירביץ לי.

שאלה: בשורות 2-3 לאמרה נרשם (מצטט). האם מה שרשום זה נכון או לא?

עד: לא.

שאלה: בהמשך גם מסרת כי היו אתך במקום מספר אנשים נוספים. זה נכון או לא?

עד: כן. אבל הוא זה ששאל אותי על האנשים האלה. אמרתי לכם שהוא איים ומרביץ .

ש: הוא הכניס את השמות לחקירה, הוא אמר את השמות של האנשים?

עד: כן

שאלה: איזה שמות הוא אמר?

עד: לא זוכר.

. . .

 

חקירה נגדית על ידי הסנגור

שאלה: מה אתה עושה בחיים?

עד: לומד בבית הספר. הולך לקפה, מעשן, משחק ביליארד.

שאלה: באיזה כיתה אתה?

עד: ט'

שאלה: ספר לנו על המעצר שלך.

עד: באו לקחו אותי מהבית, שמו אותי בג'יפ והתחילו להרביץ. אחרי זה לקחו אותי למעלה אדומים, לאחר מכן נחקרתי.

שאלה: באיזו שעה לקחו אותך מהבית?

עד: 03:00 לפנות בוקר.

שאלה: מיד העבירו אותך למעלה אדומים?

עד: כן.

שאלה: במעלה אדומים הם הכניסו אותך לחדר של מני?

עד: כן.

שאלה: בחדר הזה מני היה לבד או עם אחרים?

עד: רק הוא.

שאלה: מה אמר לך ומה אמרת לו?

עד: התחיל לתשאל אותי, התחיל להקניט אותי.

שאלה: כמו מה?

עד: לקלל, "אם אתה בא אתי בדרך של בני אדם או בדרך של חמורים". מני אמר "אניק רבק."

שאלה: הוא צעק עליך?

עד: כן.

שאלה: היכה אותך במהלך החקירה?

עד: עשה לי סימן ביד שבא לו להרביץ לי ואמרתי לו כן כן אני עשיתי.

שאלה: כשעצרו אותך ישנת?

עד: כן.

שאלה: כמה זמן בערך היית אצל מני בחדר?

עד: שעה בערך.

שאלה: מני כל הזמן דיבר איתך?

עד: כן.

שאלה: מתי אביך הגיע למעלה אדומים?

עד: כאשר לקחו אותי לחוקר השני, הגיע אבא שלי.

שאלה: אני ראיתי את ההקלטה אצל החוקר השני מצולמת. תסכים אתי שהחוקר לא הודיע לך שזכותך להתייעץ עם עורך דין? נכון?

עד: כן.

שאלה: גם לא אמר לך שיש לך זכות שתיקה. נכון?

עד: לא אמר לי.

שאלה: גם לא אמר לך את החשדות נגדך?

עד: החוקר השני לא.

שאלה:  תסכים אתי גם שבסוף גביית העדות הוא לא הקריא לך אותה שנית ולא תרגם לך אותה לערבית וביקש שתחתום?

עד: כן.

שאלה: בסוף גביית העדות נכנסו שני אנשים, שני שוטרים בלבוש אזרחי. אתה מכיר אותם ממקודם?

עד: לא.

שאלה:  אתה זוכר את זה טוב?

עד: לא.

שאלה: רואים שני אנשים נכנסים לחדר החקירה, מביאים אדם עצור לחקירה. מכניסים אותו לאותו החדר. אתה זוכר את שני האנשים האלו?

עד: לא.

שאלה: תסכים אתי שגם במהלך חקירתך היית אזוק לכל אורך החקירה?

עד: כן.

שאלה: גם בחקירה של מני היית אזוק?

עד: כן.

שאלה: אתה יודע איך מייצרים בקבוק תבערה?

עד: לא.

שאלה: בחקירתך אתה טענת כי הנאשם הוא זה שהכין את הבקבוק. אבל מ. א. אומר שאתה זה שהכנת.

עד: מני אולי שאל אותי בהתחלה ואני לא מכיר את מ. א.

שאלה: אתה ראית את הנאשם מכין בקבוק תבערה?

עד: לא.

שאלה: ראית אותו זורק?

עד: לא. לא ראיתי אותו אף פעם בחיים שלי.

שאלה: בשתי החקירות שהיו לך במשטרת מעלה אדומים באיזה שעה הם היו? לפי התרשומת זה היה בין השעות 04:00-03:00, זה נכון?

עד: בין 05:00-04:00.

שאלה: בחקירה ראו שאתה עייף ורוצה לישון, זה נכון?

עד: כן.

סנגור: אין יותר שאלות.

 

חקירה חוזרת על ידי התובע הצבאי 

שאלה: כשעצרו אותך, מתי הרביצו לך?

עד: בג'יפ.

שאלה: כשהובילו אותך לג'יפ עוד מישהו הלך איתך?

עד: לא.

שאלה: גם לא אביך?

עד: לא הרשה לו הקצין.

שאלה: עד הג'יפ, לא פנימה?

עד: לא.

שאלה: דיברו אתו לפני שעצרו אותך?

עד: כן.

שאלה: אתה זוכר מה אמרו?

עד: לא.

שאלה: סיפרת במהלך השאלות של הסנגור כי מני התחיל לקלל אותך ולצעוק עליך בזמן שהוא דיבר אתך. למה כשאתה סיפרת מיוזמתך בשאלות שלי על מני לא אמרת שהוא עשה לך את הדברים האלה?

עד: כי לא הבאת לי את האפשרות. כי דיברת.

תוב"צ: אין שאלות נוספות.

 

שאלת בית המשפט: מה הלך בפנים עם מני?

עד: כאשר נכנסתי התחיל בדבריו שיש לו שתי שיטות. שיטה ראשונה היא שיטת הבני אדם והשיטה השנייה היא שיטת החמורים. הוא שאל אותי בפעם הראשונה והשבתי לו שאני לא יודע. הוא שאל אותי על האנשים ואמרתי שאני לא מכיר אותם. התחיל לקלל, אמר לי "תלך איתי ישר". הוא עשה סימנים  ביד שהוא רוצה להרביץ לי אז אמרתי לו שכן, שאני מכיר אותם. לאחר שסיים את השאלות אמר לי, אתה תלך לחוקר השני ותאמת את דבריך ותגיד את אותם דברים ואם לא תגיד את אותם דברים יקרה לך דבר לא טוב. אחרי זה הוא לקח אותי לחוקר השני, אבל אני רוצה להוסיף שכאשר הייתי אצל מני הוא סיפר לי הרבה דברים והראה לי דברים שאני אחתום עליהם, היה אתו עט והוא רשם. הוא שאל אותי על אנשים רבים, אמר לי שאני מכיר אותם ואמר לי שאני זורק מולוטוב. אחרי שסיים את התשאול וקיבל מה שרצה לקבל ממני חתמתי על דף שהוא הכין מולי ולקח אותי לחוקר השני.

. . .

 

עד תביעה מס' 4 ברשימת העדים ( מ. א.)

תובע צבאי: אני מצהיר שכל מה שהעד יאמר לא ישמש נגדו במשפטו שלו וכי לא הובטחה לו כל טובת הנאה בתמורה לעדותו.

עד: אני רוצה להגיד משהו לפני העדות. לקחו אותי לחקירה בשעה 03:00. אבא שלי לא היה נוכח בזמן החקירה. זה היה לפנות בוקר והייתי ממש עייף. פחדתי ואז החוקר סיפר לי שא. ב. סיפר לו עליי כך וכך. התחלתי להגיד לחוקר שאני לא מכיר אותו, הוא התחיל לאיים עליי, הוא השתמש בביטויים לא נעימים, הוא כבל אותי ליד החלון, היה שם כלב, הוא אמר שהוא ישחרר את הכלב אם אני לא אעיד ואז התחלתי לבכות ואז התחלתי לספר סתם דברים על א. וזה מתוך פחד. החוקר התחיל לאיים עליי, הוא אמר שהוא רוצה להרביץ לי ושהוא ייקח אותי לכלא וישחרר את הכלב. לא היה איתי אף אחד, לא אבא שלי ולא סנגור אז פחדתי והתחלתי לבכות, זאת כל האמת.

 

חקירה ראשית על ידי התובע הצבאי  

שאלה: על מה אתה עצור?

עד: לקחו אותי מהבית ואמרו שאני מיידה אבנים ובקבוקי תבערה.

שאלה: מי זה ב.?

עד: אח שלי.

שאלה: הוא נכח בתחילת החקירה?

עד: הוא לא הספיק להיכנס לחדר החקירה ואז אמרו לו לצאת.

שאלה: החוקר דיבר איתו?

עד: אני ביקשתי בגלל שפחדתי. לשבת עם אח שלי בחקירה ואז הוא אמר לי שאי אפשר והוציאו אותו מחדר החקירה.

שאלה: דיברת עם אחיך לפני שהתחילה החקירה?

עד: לא, לא דיברתי. לא נתנו לי לדבר אתו.

שאלה: החוקר דיבר איתו?

עד: לא. אח שלי התחיל לשאול מה אתם רוצים מאח שלי, אמרו שרוצים לשאול אותי שאלות ואז הוציאו אותו מהחדר.

שאלה: סיפרת מקודם כי יש חוקר שאיים עלייך. מי זה החוקר הזה?

עד: שמו היה מני. היו שני חוקרים, אחד טוב והשני לא היה טוב. הראשון שהוא לא טוב כל הזמן איים עלי. התחיל להפחיד אותי ולאיים עלי. ואז אמר לי בוא אתי ולקח אותי לחוקר הטוב.

שאלה: אתה רוצה לספר עוד משהו?

עד: אני לא עשיתי כלום.

 

התובע הצבאי מבקש להכריז על העד כעד עוין. העד סותר את אמרתו במשטרה באופן מהותי, אומר כי לא עשה כלום ובאמרתו הוא מודה בביצוע העבירה.

סנגור: מתנגד. לא ראיתי בשום מקום כי העד סתר את אמרתו במשטרה.

בית המשפט: העד מתכחש לדבריו באמרתו המשטרתית ולכן מוכרז עד עוין.

 

שאלה: אני מציג בפנייך אמרה שנגבתה במשטרה מיום 04.11.10 כאשר הפרטים שלך מופיעים בחלק העליון ושואל אותך האם זו חתימתך?

עד: כן. זו החתימה.

שאלה: כבר מתחילת החקירה נרשם כי התייעצת עם אחיך לפני שהחקירה החלה. מה יש לך להגיד על זה?

עד: לא, החוקר לא נתן לי להתייעץ עם אחי. הוא סך הכל נתן לאח שלי כוס מים לתת לי. ואז כשהוא ראה שאני בוכה הוא נתן לי מיץ.

שאלה: כבר בשורות הראשונות של החקירה אמרת שזרקת אבנים על כלי רכב של הצבא, זה נכון?

עד: כן. אני מבקש לספר עכשיו את האמת לכבוד השופטת. אני עכשיו אגיד לך רק את האמת. החתימה הזאת חתמתי לאחר שהחוקר אמר לי: ההורים שלך מחכים לך למטה, הם מחכים לך במונית, תחתום ואני אשחרר אותך. שמחתי כי כל כך רציתי להשתחרר ואז חתמתי. לאחר שחתמתי הוא אמר לי שאני לא משתחרר ונוסע לעופר.

בתשובה לשאלת בית המשפט: זה היה החוקר הטוב. כן, זרקתי אבנים.

שאלה: איפה זרקת אבנים?

עד: אמרתי לכם, זה היה בוואדי איפה שתפסו אותי, זה היה רק פעם אחת.

שאלה: אתה יודע איך קוראים לנאשם?

עד: מי זה הנאשם? לא, לא מכיר אותו. סך הכל החוקר אמר לי את שמו והחוקר אמר לי שהנאשם הזה הפליל אותי.

שאלה: אז אתה כן יודע איך קוראים לו?

עד: החוקר אמר לי.

שאלה: מה הוא אמר לך?

עד: נכנס החוקר ואמר לי ששמו א.  ב. והוא הפליל אותי.

שאלה: איך אתה יודע שא. ב. זה הנאשם?

עד: ראיתי אותו בכלא.

. . .

 

שאלה: אז אם אתה כל כך מפחד, למה במהלך החקירה שלך השבת לאחר שאמרו לך שהפלילו אותך כי אתה לא היית איתם, והם משקרים ואתה תגיד את האמת בבית המשפט, זה לא סותר את מה שאמרת עד עכשיו. איך זה מתיישב עם מה שאמרת לגבי זה שפחדת מהחוקר?

עד: אמרתי שכל הזמן פחדתי ושכל הזמן איימו עליי, כל הזמן אמרתי לחוקר שאני לא מכיר אותם, ואמר לי שקר בחוץ בשביל שאני אגיד את האמת והוא ישחרר אותי, ואם לא אגיד את האמת הוא יושיב אותי בצינוק וירביצו לי שם ואז פחדתי, כל הזמן הוא הזכיר לי את השמות ואמר לי: הם הפלילו אותך.

שאלה: בהמשך אף שאל אותך החוקר אם אתה מסוכסך עם מישהו מאלה שהפלילו אותך ואתה אמרת: "לא, אני חבר שלהם והם החליטו להפליל אותי". מה אתה אומר על זה?

עד: אצל איזה חוקר אמרתי את הדברים האלה?

שאלה: לפי מה שידוע לי אצל החוקר השני.

עד: אמרתי לך, החוקר הראשון היה כל כך קשה אתי ואז כשהלכתי לחוקר השני הוא התייחס אליי טוב.

שאלה: אז אני לא מבין, מי רשם את מה שחתמת עליו? החוקר הראשון או השני?

עד: החוקר הראשון, לקחו אותי אל החוקר השני כדי שאני אחתום ואשתחרר. אני זוכר שזה היה ליד מדרגות ושם ראיתי את אחי והחוקר אמר לאחי שיחכה כמה דקות כי אני הולך להשתחרר עם אחי. והחוקר אמר שאם אני רוצה להשתחרר עם אחי אני צריך לחתום. אחרי שחתמתי אמרו לי שאני לא הולך הביתה אלא נוסע לעופר.

שאלה: אז החוקר השני לא שאל שום שאלה אלא רק מסר לך את הטופס כדי שתחתום?

עד: כן.

שאלה: כל ההודאה שמסרת, אתה מפליל הרבה אנשים, כולל  אותך. אתה לא אמרת את הדברים האלה לחוקר?

עד: לא.

שאלה: אז אתה בעצם אומר, שהחוקר אשם בלי שאמרת לו?

עד: חצי מהדברים שהיו שם היו מוכנים, היו נמצאים אצלו.

שאלה: אתה יודע איזה דברים היו אצלו?

עד: לא, אני לא יודע לקרוא עברית. הוא היה מקליד במחשב וכל הזמן הזכיר לי שאני אשתחרר, ואמר לי "נו אתה לא רוצה להודות בשביל להשתחרר הביתה?"

שאלה: אז איך אתה יודע שהדברים היו רשומים אצלו אם אתה לא יודע לקרוא עברית?

עד: כי את הדברים האלה לא סיפרתי.

. . .

חקירה נגדית על ידי הסנגור

שאלה: אתה זוכר את תאריך הלידה שלך?

עד: 31.5.96.

שאלה:באיזה שעה עצרו אותך מהבית?

עד: 03:00 .

שאלה: לאן הם העבירו אותך?

עד:למעלה אדומים.

שאלה: מה עשית בערב מעצרך?

עד: ישנתי אצל סבתא שלי.

ש: איך ידעת שאתה התחנת מעלה אדומים?

עד: אני גר בעזריה וזה נמצא ליד מעלה אדומים.

שאלה: מי ביצע את מעצרך?

עד: לא יודע, זה היה קצין עם 40 חיילים.

שאלה: זה היה צבא או משמר הגבול?

עד: צבא.

שאלה: הייתה משטרה?

עד: לא.

שאלה: היו איתם אנשים בלבוש אזרחי?

עד: לא, כולם היו צבא עם מדים ירוקים.

שאלה: ב. אחיך, בן כמה הוא?

עד: 21.

שאלה: מתי הגיע לתחנת המשטרה?

עד: לא יודע.

שאלה: יש לך מושג מי ביקש ממנו שיגיע?

עד: לא, מצאתי רק את אחי. הקצין שעצר אותי מהבית ביקש שמישהו מהמשפחה שלי יבוא ואחי בא.

שאלה: איפה שמו אותך לאחר המעצר? תאר את הדרך מהבית לבית המעצר.

עד: אני בדרך כלל ישן אצל סבתא שלי, היא גרה לבד ואני ישן אצלה. הם הגיעו והתחילו לדפוק בדלת, סתבא שלי זקנה ולא שמעה אותם, ואז הם שברו את הדלת. הם הביאו את אחי אתם ואז הקצין העיר אותי, ואז הקצין אמר לי ש "מ., אנחנו הולכים לקחת אותך ל-5 דקות למעלה אדומים ואז נחזיר אותך". ואז הם לקחו אותי למעלה אדומים ואז הם הכניסו אותי לשוטרים שהיו במדים כמו הסוהרים, ואז הם הביאו לי את החוקר ולקחו אותי לתוך תא חקירות ושם הוא התחיל לשאול אותי שאלות ולהפחיד אותי.

שאלה: איך הסיעו אותך לשם?

עד: בג'יפים.

שאלה: איימו עלייך במהלך הנסיעה?

עד: בזמן שהייתי בג'יפ הם התחילו להרביץ לי, כל הזמן אמרו לי שאני אגיד שאני זורק אבנים, כל הזמן הרביצו לי והתחלתי לבכות שם, עד שהגעתי לחקירות. שם פחדתי, התחילו לשאול אותי על השמות והתחלתי לספר.

שאלה: למי אתה מתכוון שהכו אותך?

עד: אני לא יודע את השמות שלהם.

שאלה: כשעצרו אותך, שמו לך כיסוי עיניים?

עד: כן.

שאלה: מתי זה היה? באיזה שלב?

עד: ברגע שהכניסו אותי לתוך הג'יפ.

שאלה: מתי הורידו לך את הכיסוי?

עד: בזמן החקירה.

שאלה: מני חקר אותך לבד או שהיו איתו עוד אנשים?

עד: הוא היה לבדו

שאלה: חקר אותך בערבית?

עד: הוא לא יודע לדבר ערבית שוטפת, דיבר לאט לאט.

שאלה: מני חקר אותך בערבית?

עד: לא, כולם חקרו אותי בעברית, הוא דיבר ערבית בקטנה.

שאלה: הספקת לדבר עם אחיך ב.?

עד: ביקשתי מאחי שיבוא לשבת איתי כי אני פוחד ואז החוקר השני ביקש ממנו שהוא יסתכל עליי אבל אסור לו לדבר אתי.

שאלה: אז אתה ואחיך לא דיברתם?

עד: לא.

שאלה: החוקר השני אמר לך שיש לך זכות לא לדבר?

עד: לא, הוא לא אמר לי דבר, הוא ביקש אני אענה כל השאלות שעמדו לשאול אותי. זה היה החוקר הראשון ואז לקחו אותי לחוקר השני, הוא נתן לי לשבת בכיסא, ואמר אל תבכה ואל תפחד, עכשיו אתה הולך לראות את אח שלך. ואז הוא פתח את הדלת ואמר לי הנה אחיך, ביקשתי מאחי שישב אתי כי אני פוחד ואז החוקר אמר שאסור לו לשבת וכשנסיים את החקירה אני אשתחרר.

. . .

 

חקירת העד רס"מ בנימין ברוכי:

חקירה ראשית על ידי התובע הצבאי 

שאלה: ספר לביהמ"ש מה תפקידך?

עד: אני חוקר נוער בתחנת מעלה אדומים.

שאלה: מה שליטתך בשפה הערבית?

עד: מדבר ומבין.

שאלה: אני מציגה בפניך את אמרתו של א. ב. מה-27.10.10. מי גבה את האמרה הזאת?

עד: אני.

שאלה: ספר בבקשה על נסיבות גביית האמרה.

עד: מדובר לפי מה שזכור לי ולפי השעה בתורנות לילה שביצעתי והוא הובא בפניי לחקירה לאחר שנעצר.

שאלה: באיזה שפה התנהלה החקירה?

עד: לדעתי, בשפה הערבית, אבל יש דיסק של החקירה אפשר לבדוק את זה.

שאלה: היו איזה נסיבות חריגות במהלך החקירה?

עד: לא שזכור לי. לשאלת ביהמ"ש, אני זוכר את החקירה באופן מעורפל, אם היה משהו חריג הייתי מן הסתם רושם.

. . .

חקירה נגדית על ידי הסנגור

שאלה: כמה שנים אתה חוקר?

עד: 8 שנים בערך.

שאלה: כמה שנים אתה במעלה אדומים?

עד: 8-7 שנים.

שאלה: בתחנת מעלה אדומים יש לכם תאי מעצר?

עד: כן.

שאלה: בחקירת קטינים לפי איזה חוק אתם פועלים?

עד: יש חוק נוער חדש זה ידוע לכולם. יש הנחיות של יועמ"ש איו"ש לגבי קטינים פלסטינים ולפי זה אנחנו פועלים.

שאלה: זאת אומרת שאתה עובד לפי שני חוקים, חוק אחד לקטינים פלסטינים וחוק אחר לנערים ישראליים? זה נכון?

עד: אתה לא פונה לאדם הנכון לשאול את השאלות האלה. יש חוק ישראלי שחל על קטינים באופן כללי ובשטחים יש הנחיות של היועמ"ש לגבי חקירת קטינים בשטחים בגלל המורכבות.

שאלה: אם אני הבנתי אותך נכון, אתה אומר שעל פי הנחיות היועמ"ש מותר לך לחקור קטין ב-2 וחצי לפנות בוקר?

עד: זה מה שאני מבין.

שאלה: ההנחיות האלה יש לכם אותם בכתב?

עד: זה מועבר אלינו באופן כללי, אין לי את זה בכתב.

שאלה: נניח שהנחקר היה ישראלי היית חוקר אותו בשתיים וחצי לפנות בוקר?

עד: אם צריך אז כן.

שאלה: על פי החוק בישראל מותר לך לחקור קטין בשתיים וחצי לפנות בוקר?

עד: בתנאים מסוימים כן.

שאלה: למה אתה מתכוון בתנאים מסוימים?

עד: תלוי בגיל לדוגמה.

שאלה: נער בן 15 ישראלי אתה חוקר אותו בשתיים וחצי לפנות בוקר?

עד: כן.

שאלה: אבל החוק אוסר עליך לחקור נער ישראלי בן 15 בשתיים וחצי לפנות בוקר.

עד: אנחנו כנראה מפרשים את החוק אחרת. בעבר חקרתי גם נערים ישראליים בשעות האלה.

שאלה: לפי איזה חוק אתם עובדים בישראל בחקירת נוער?

עד: חוק הנוער החדש.

שאלה: חוק הנוער החדש אוסר לחקור קטין לאחר 10 בלילה.

עד: לא נכון, יש תנאים שאפשר.

שאלה:  במקרה שלנו איזה תנאים?

עד: א. להודיע לקצין חקירות לבקש את אישורו. ב. לנסות לזמן הורים. ג. לתת לחשוד אפשרות להיוועץ עם  הוריו ועם עו"ד.

שאלה: אתה התייעצת עם הקצין שלך שאישר לך את החקירה?

עד: בהחלט.

שאלה: את האישור הוא נתן לך לפני שהעצור נעצר או למחרת היום?

עד: את האישור קיבלתי בטלפון לפני החקירה.

שאלה: אתה מתכוון לסביבות השעה 2 לפנות בוקר בערך?

עד: לא זוכר.

שאלה: בחדר חקירות היית לבד או עם אחרים אתך?

עד: בחקירה לא רשום עוד משהו אבל הכל מוקלט.

שאלה: בחקירה אומרים שנעזרת במתורגמן ולא חקרת אותו בערבית.

עד: אמרתי לך שאני לא זוכר ובשביל זה יש את ההקלטה.

שאלה:  אתה זוכר מי עזר לך בתרגום?

עד: ממש לא.

שאלה: אולי קצין מודיעין מני עזר לך בתרגום?

עד: יכול להיות.

שאלה: מה זה חקירת חמורים שנקראת אצלכם במעלה אדומים?

עד: לא מוכר לי הביטוי.

שאלה: חקירת בני אדם מוכרת לך?

עד: השאלות האלה לא הגיוניות, למה אתה חותר?

שאלה: אתה הזהרת את הנאשם בעת החקירה?

עד: כנראה שכן.

שאלה: מה זה כנראה?

עד: אנחנו עושים את זה באופן אוטומטי.

שאלה: איך אתה הזהרת אותו בערבית?

עד: אני לא יכול.

שאלה: אז איך אתה הזהרת את הנאשם?

עד: תראה בדיסק. בשביל זה יש דיסק.

שאלה: בהקלטה אני לא שמעתי מילה אחת של אזהרה, מה אתה אומר?

עד: אני חושב שאתה טועה.

שאלה: אני רוצה עכשיו, כפי שטענת שאתה יודע ערבית, שתתרגם לנו מעברית לערבית את האזהרה.

עד: אמרתי שאני לא יודע לתרגם את האזהרה.

שאלה: אבל אתה לא רואה שאתה סותר את עצמך, מצד אחד אתה אומר שאתה הזהרת ומצד שני אתה אומר שאתה לא יודע איך להגיד את האזהרה?

עד: אז כנראה שבאמת היה אתי מישהו.

שאלה: אתה אמרת לו שיש לו זכות להתייעץ עם עו"ד?

עד: בהחלט.

שאלה: אתה היית ער לעובדה שב-2 וחצי לפנות בוקר קשה מאוד למצוא עו"ד על מנת להתייעץ איתו?

עד: מה השאלה?

שאלה: איך אתה אומר לו יש לך זכות בשתיים לפנות בוקר להתייעץ עם עו"ד?

עד: אני אומר לו וזכותו להתייעץ.

שאלה: בסוף החקירה הקראת לו את העדות?

עד: לא, אני מקריא לו תוך כדי כתיבת העדות. כל מה שאני רושם אני מקריא.

שאלה: אתה יכול לתרגם לנו איך אומרים בקבוק תבערה בערבית?

עד: בקת"ב זה מולוטוב.

שאלה: אתה יודע שם אחר למילה הזאת?

עד: לא.

 

סנגור: אין שאלות נוספות.

 

עד תביעה רס"מ אבי טבעוני 

חקירה ראשית על ידי התובע הצבאי

שאלה: ספר לבית המשפט מה תפקידך?

עד: אני חוקר משטרה במשטרת ישראל, 12 שנה בערך. סך הכל במשטרה 16 שנה. אני משרת בתחנת מעלה אדומים.

שאלה: ספר מה שליטתך בשפה הערבית.

עד: אני מדבר ערבית, מבין ערבית ומשתמש בשפה במסגרת עבודתי כחוקר במשטרת ישראל.

שאלה: אני מציגה בפנייך אמרה של נחקר מ. א. מיום 04.11.10. ספר בבקשה מי גבה את האמרה.

עד: מדובר באמרה שאני גביתי אותה בשעה 04:31 לפנות בוקר, מדובר בחקירה של מ. א.

שאלה: באיזו שפה התנהלה החקירה?

עד: החקירה התנהלה בשפה הערבית והודפסה בשפה העברית. לשאלת ביהמ"ש אני פחות או יותר זוכר את החקירה.

שאלה: מ. א. העיד על דוכן העדים וטען שבמהלך החקירה אתה איימת עליו, השתמשת בביטויים לא נעימים, מה יש לך לומר על זה?

עד: לא היה דבר כזה. מדובר בחקירה פרונטלית. שאלות ותשובות, אין איומים ואין שימוש בשפה בוטה.

שאלה: מ. גם טען שנכבל לחלון והיה שם כלב ואיימת עלי שתשחרר את הכלב עליו אם לא יודה. ואז הוא התחיל לספר דברים מתוך פחד.

עד: לא היה ולא נברא. כלבים לא נמצאים בתחנות משטרה, זה דבר שהוא אסור. לא כבלתי אותו לחלון  וזו לא דרך העבודה שלי. על אף שהוא נחקר יש לו כבוד ויש לו גם זכויות וזה ראשית דבר - הוא בן אדם.

שאלה: הנחקר טוען שלא נתנו לאחיו להיכנס לחדר החקירות ולדבר אתו. מה יש לך לומר על זה?

עד: טרם תחילת החקירה הודגש בפניי על ידי קצין החקירות, מפקד שי דקוסטה, קצין הנוער בתחנה, דגש על פגישה בין החוקר לבין בן משפחה על מנת שיוכל להתייעץ אתו טרם החקירה וכך בוצע, הוא נפגש עם אחיו ב., אפשרתי לו לשבת, לדבר איתו, לשוחח, להתייעץ, הסברתי לו גם את הזכויות שלו, כך שטענה זו היא מופרכת, אחיו גם יכול להעיד על זה.

שאלה: הנחקר גם טען שאתה אמרת לו שההורים שלו מחכים לו למטה ולכן כל מה שצריך זה שהוא יחתום ואז אתה תשחרר אותו.

עד: לא היה דבר כזה, זו לא דרך עבודתי. כפי שציינתי מדובר בחקירה פרונטלית עם קטין ובדגש קטין, לא התבטאתי בצורה כזו ולא אמרתי דבר כזה, נהפוך הוא. יחס הוגן, חקירה של שאלות ותשובות.

שאלה: הנחקר טוען שאתה אמרת לו את שמות האנשים שהפלילו אותו ואחרי זה הפחדת אותו, ואיימת שתרביץ לו.

עד: לא היה דבר כזה. זו לא דרכי בחקירה, אני לא מאיים. כל מה שהוא אמר כתבתי בעדות כפי שהוא מסר, ללא איומים וולא הפחדות. זה לא תורם לשום דבר.

שאלה: הנחקר טען שאיימת עליו שתכניס אותו לתא שיש בו חיילים ותאמר להם שירביצו לו.

עד: לא היה דבר כזה.

שאלה: הוא טוען שביקשת שיפליל את החברים שלו ואז הוא ישתחרר.

עד: לא היה דבר כזה. החקירה היא חקירה פרונטלית, שאלות ותשובות.

שאלה: האם הוא התלונן בפניך על איזו שהיא אלימות שננקטה כלפיו בעת מעצרו ובכלל? אלימות או איומים?

עד: זה סוג הדברים שנחקר בדרך כלל יעלה אותם מנסיוני. אני מקפיד מאוד ונזהר ברישום הדברים בד'וח החקירה, אם דברים כאלה קורים אני דואג לפצל את החומר למח"ש או מצ"ח, גורמים שמטפלים בחיילים או מי שמתנהל בצורה לא אתית, אם היה אומר דבר כזה זה היה מצוין בעדות ועובר הלאה לגורמים האלה.

שאלה: הנחקר טען כאן במהלך עדותו שבעצם לא שאלת אותו שום שאלה אלא רק מסרת לו את הטופס שיחתום עליו.

עד: לא היה דבר כזה. כפי שציינתי תהליך החקירה התחיל בכך שהתייעץ עם אחיו ב. ולאחר שאחיו נחשף לחשדות כלפיו הוא ייעץ לו מה לעשות. הייתה להם גם אפשרות להתייעץ עם עו"ד למרות השעה הלא נוחה. החקירה התנהלה בצורה פרונטלית, מאחר שהיא נרשמה בשפה העברית אז היא גם תועדה בתיעוד חזותי. בסיום החקירה הבאתי לו את המסמך לחתום עליו. הוא היה יכול לציין אם היו לו כל השגות לגבי החקירה.

שאלה: האם אתה יודע למה החקירה התנהלה בלילה?

עד: בדרך כלל מעצרים של מיידי בקבוקי תבערה ואבנים או מבצעי עבירות בטחוניות מתוכננות לשעות הלילה כדי למנוע מהומות, התקהלויות ועימותים עם הציבור בכפרים הערביים שבגזרתנו. אנ מניח שמאותם סיבות הוא נעצר בשעות הלילה, ואני חקרתי אותו לאחר מעצרו.

שאלה: הנחקר טען שלא הודעת לו על זכותו לשתיקה, זה נכון?

עד: בראשתי החקירה בנוכחות אחיו הסברתי לו את הזכויות שלו להתייעץ עם אח שלו או עם עו"ד וגם את הזכות שלו לשמור על זכות השתיקה, דבר שעלול לשמש נגדו כחיזוק הראיות שיש נגדו. הוא היה יכול לשתוק - הראיה שהוא דיבר, נשאל וענה ועדותו נרשמה והוא חתם עליה.

שאלה: אני מציגה בפניך את האמרה של הנחקר י. א. מתאריך 04.11.10. ספר את הנסיבות לגביית אמרה זו.

עד: מדובר בחקירת חשוד גם כן ביידוי בקבוקי תבערה על רכבי צבא וחיילים בעזריה, חקירה שהתקיימה בשעה 03:17 באותו תאריך, החקירה התנהלה בשפה הערבית ונרשמה בשפה העברית. חקירה פרונטלית שבסיומה החשוד חתם עליה. אציין ואוסיף שחשוד זה ניתנה לו האפשרות להתייעץ עם אביו טרם החקירה והוסברו לו זכויותיו לפני שהחלה החקירה.

שאלה: כיצד תועדה החקירה?

עד: מאחר והיא נרשמה בשפה העברית והתנהלה בשפה הערבית,  היא התנהלת בתיעוד חזותי למיטב זכרוני.

שאלה:  אני מציגה בפניך הקלטת, ספר לי בבקשה מי ערך את הקלטת הזאת.

עד: מדובר בהקלטה של החקירה, מערכת של תיעוד חזותי שניתן לצרוב מיד לאחר החקירה - וזה הדיסק.

שאלה: הנחקר טען על שולחן העדים שבמהלך החקירה אתה הלחצת אותו או איימת שתרביץ לו ואז הוא נאלץ להודות.

עד: גם במקרה זה התנהלה החקירה פרונטלית בשפה הערבית, תועדה בשפה העברית, צולמה למיטב זכרוני צילום חזותי. לא איימתי, לא הפחדתי, זו דרך העבודה שלי. חקירה זה דבר לא סימפטי אבל אני לא מפחיד ולא מאיים.

שאלה: הנחקר אמר שהוא חתם על דף שהוא לא יודע מה כתוב בו. מה יש לך להגיד על כך?

עד: כפי שציינתי החקירה תועדה בתיעוד חזותי ונרשמה בשפה העברית, אני מניח שאם הוא לא יודע לקרוא עברית אז הוא לא מבין באמת מה כתוב בדף אבל הוא היה עד לחקירה, הוא נכח בה וחתם על עדותו בסיום החקירה.

שאלה: הנחקר טען שאתה זה שהוספת שמות של אנשים אחרים לתוך האמרה ולא הוא אמר אותם.

עד: הנחקר מסר את אמרתו והיא נרשמה, הוא זה שמסר את השמות, הוא זה שמסר את הפרטים, ואני תיעדתי אותם בגוף החקירה.

שאלה: הנחקר טען שהוא חתם כי הפחדת אותו ורצית להרביץ לו

עד: לא היה דבר כזה. החשוד נחקר, מסר פרטים וחתם מבלי שאוים ומבלי שהופחד.

 

תובע צבאי: אין שאלות נוספות. אבקש להגיש את האמרות ואת הדיסק.

חקירה נגדית על ידי הסנגור שאלה: אתה מוסמך לחקור נוער?

עד: אני חוקר במשטרה ובעת הצורך גם חוקר נוער.

שאלה: יש לך הכשרה כלשהי לחקירת נוער? כן או לא?

עד: אני חוקר בתחנה ובשעת הצורך אני גם חוקר נוער על פי הנחיות ראש משרד חקירות או קצין חקירות נוער בתחנה. אין לי הסמכה של חוקר נוער.

שאלה: אצלכם בתחנת מעלה אדומים לפי איזה חוק חוקרים נוער?

עד: כמו בכל משטרת ישראל, על פי חוק הנוער.

שאלה: אתה מודע שקיים חוק חקירת נוער בישראל?

עד: כן מודע.

שאלה: על פי החוק הזה עד איזה שעה מותר לך לחקור נוער?

עד: אם אדוני מכוון לשעות בהם נחקרו הנערים, החקירה שלהם בוצעה באישורו של קצין חקירות נוער בתחנה ובהנחייתו.

שאלה: אבל על פי החוק עד איזה שעה מותר לחקור נוער? אתה כחוקר יודע עד איזו שעה?

עד: אני יודע הרבה דברים, אני יודע על חוק הנוער ועל חוק פקודת הסמים ויש הרבה חוקים שאני מבין.

שאלה: לפי חוק הנוער עד שעה ניתן לחקור?

עד: עד גיל 14 שעה 20:00, עד גיל 16  שעה 22:00 וגיל 18 נדמה לי כל הלילה, אני לא זוכר בדיוק. אבל באישור קצין החקירות ניתן לחקור כל הלילה לפי הצורך.

שאלה: על פי חוק הנוער עד איזה שעה היה מותר לך לחקור אותם?

עד: אם כוונת לחקירה הנערים הללו ,היא התבצעה בהנחיית קצין החקירות שהנחה אותי לחקור בשעה שחקרנו.

. . .

 

שאלה: אתה לא הזהרת אותו ולא אמרת לו בכלל במה הוא מואשם וזה עולה מהתיעוד.

עד: אולי יש תקלה טכנית אבל את הזכויות אני אומר לו בוודאות.

שאלה: החקירה, כולה מתועדת, רואים אותה מתחילתה ועד סופה, אתה לא הזהרת אותו חד וחלק.

עד: החשוד הוזהר ונאמרו לו זכויותיו. ואדרבה, אביו נוכח וצילמתי את זה וגם אביו הבין את האופציה של התייעצות עם עו"ד שבעצם מודגשת לאבא. האזהרה בחקירה היא א-ב.

שאלה: אני אומר לך, צפיתי בדיסק הזה ולא שמעתי אזהרה. מיד הושבת אותו והתחלת לחקור אותו.

עד: יכול להיות שהעניין של האזהרה לא תועד.

שאלה: אתה חושב שזה לא חשוב?

עד: אני הדגשתי בפניך שההתייעצות היא זכותו של הנחקר ומחובתי גם להדגיש בפניו זאת, וזה חשוב.

שאלה: אם אני אומר לך שגם ההתייעצות עם אביו של הנחקר מוקלטת, ואתה לא אפשרת את זה, מיד. אתה טענת בפני אביו של הנאשם שהוא מקלקל את החקירה והוצאת אותו מחוץ לדלת. אתה זוכר את זה?

עד: ההתייעצות של קטין עם אביו בוצעה כפי שנדרשתי לעשות. כפי שהונחיתי לעשות, כפי שנדרש לעשות וזאת זכותו של הקטין. יחד עם זאת, מדובר בהתייעצות וישנם מקרים שהורים של קטינים במקום לייעץ משבשים את החקירה ובמקרים כאלה אנחנו לא מוצאים טעם בהתייעצות ולכן מבקשים מההורים לצאת מחדר החקירה על מנת שלא ישבשו לנו את החקירה.

אני לא זוכר שהוצאתי את אביו של הקטין מחדר החקירה אבל אם זה מופיע ייתכן והוא נהג שלא בדרך שהסברתי לו ולכן אולי הוא יצא, אם זה מתועד כמו שאתה אומר.

שאלה: לפי חוק הנוער מדובר בהתייעצות עם הורים או בנוכחות הורים?

עד: קצין הנוער שהנחה אותי לחקור, הנחה אותי לתת להתייעץ ללא נוכחות [הורים] בחקירה וכך פעלתי.

שאלה: זה מותר על פי החוק? אתה עובד על פי החוק או על פי הנחיית הקצינים?

עד: אני עובד גם על פי החוק וגם על פי הנחיות הקצינים שהם מפקדיי.

. . .

שאלה: נחזור למ. א., איפה התיעוד החזותי שלו?

עד: כמו במקרה של י. ע., גם החקירה של מ. א. תועדה, החקירה נצרבה על דיסק, אנחנו בני אדם, אני לא יודע מה מקור התקלה, הבנתי שהדיסק לא קיים. החקירה נשמרת רק 30 שעות לכן לא יכולנו לשחזר אותה

שאלה: על פי השעונים כאן אני רואה שמיד כשאתה סיימת עם י. והתחלת עם מ.א, נכון?

עד: סיימתי ב-04:00 והתחלתי ב-04:30.

. . .

שאלה: את מ. א. אתה הזהרת לפני העדות?

עד: כן.

שאלה: הזהרת אותו בשפה הערבית?

עד: בשפה שלו, בשפה הערבית כשאחיו נוכח במשרד החקירות וזה קרה טרם תחילת החקירה. וניתנה לו גם אפשרות להתייעץ עם אחיו והוסבר לאחיו על הזכות לסנגור.

שאלה: אתה תוכל לחזור על האזהרה בשפה הערבית בפני ביהמ"ש?

עד: כן.

שאלה: אני רוצה לשמוע. איך אתה אומר את זה בערבית.

עד: השוטר אומר בערבית: "החשד נגדך הוא כך וכך, כל מה שתגיד יירשם בתיק החקירה. אתה יכול להתייעץ עם עו"ד ואתה יכול גם לשתוק ולא לדבר, כל מה שתאמר ישמש נגדך בבית המשפט".

שאלה: בפגישה בין מ. א. לבין אחיו ב. אתה נכחת?

עד: למיטב זכרוני כן.

שאלה: זכור לך על מה הם דיברו?

עד: לא. אני לא מתערב בהתייעצויות.

שאלה: מ. א. כאן בביהמ"ש אמר "בכיתי, פחדתי, ביקשתי שירשו לי לדבר עם אחי ולא נתנו לי", מה הוא משקר?

עד: כן. לשאלת ביהמ"ש אני לא זוכר שהוא בכה אבל ניכר היה שהוא במצוקה, זה לא סימפטי להיות עצור בלילה, חיילי צבא באים וזה לא סימפטי. הוא היה נסער. אם יש בעיה אנחנו במקרים מסוימים, אם אני רואה חשוד נסער, אז אני מציע לו כוס מים, שתייה חמה, אם הוא רעב או צמא. על אף שהוא נחקר הוא עדין בן אדם. אני לא זוכר שהוא בכה, עם ילדים אני מאוד נזהר, חקירת משטרה זה טראומה לכל החיים.

שאלה: לדעתך מה היה נחוץ לחקור ילד בשעה 04:30 לפנות בוקר?

עד: כפי שציינתי הדרך של מעצר חשודים, גם קטינים בכפרים הערביים היא דרך פעולה בשעות הלילה וזאת משיקולים ביטחוניים, של מניעת עימותים. אם זה היה בתוך ישראל אז התנאים הם שונים ואני מניח שהחקירה הייתה מתנהלת בשעות הבוקר.

שאלה: התכוונתי לחקירה, לא למעצר.

עד:  מיד עם הגעת העצור הוא נחקר. אין טעם לשלול את חירותו ולפגוע בחירותו.. . .

 


נספח ד - ציטוטים מעדויות

ציטוטים מעדויות שהושמעו במשפטו של א.צ. מנבי סאלח, בן 16 בזמן ביצוע העברה (תיק 1367/10)

(ההדגשות שלנו).

 

עדותו של משה מדיוני, חוקר משטרה:

עד: אני עובד כחוקר בימ"ר ש"י, אני בכלל חוקר מזה כ-26 שנה במשטרה. יש לי את כל ההכשרות. יש לי גם הכשרה של חוקר נוער למרות שאני לא מתעסק בזה ביום יום.

ב-23.01.11 הובא החשוד על ידי הצבא אלינו אחרי שעצרו אותו בלילה על ידי הצבא בסביבות השעה 09:00. מיד סמוך להגעתו התחלנו את החקירה. כמובן שהקראנו לחשוד את החשדות נגדו, הסברנו לו מה החשדות, אמרנו לו שהוא לא חייב לומר דבר אלא אם רצונו בכך, כל מה שיאמר עלול לשמש ראייה נגדו ואם הוא לא יענה על שאלות זה עשוי לחזק את הראיות נגדו ושיש לו זכות להיוועץ בעו"ד. למיטב הבנתי החשוד הבין את מה שהסברנו לו והוא מסר את כל מה שהיה לו להגיד. כל הדברים נאמרו מרצונו החופשי והטוב, החקירה תועדה בתיעוד חזותי מתחילתה ועד סופה באופן רציף כפי שאנחנו נוהגים לעשות בחקירות רבות. במהלך החקירה נכנסו ויצאו עוד חבר'ה בחדר החקירות, זה דבר נהוג אצלנו ואפילו הכנסנו מישהי שהיא דוברת שפת אם שתקריא לו מילה במילה את ההודאה, קוראים לה ניהי (עדת תביעה מס' 4), שלא יהיו ספקות לגבי מה שנכתב בהודאה. אציין שהחשוד חתם על זה שהוא הבין את האזהרה ולגבי העדות עצמה הוא לא חתם עליה, זה היה אחרי הפגישה שלו עם העו"ד...

...החקירה התנהלה בשפה הערבית, אני דובר ערבית מדוברת, הבנתי טוב את החשוד והחשוד הבין אותי וזה מתועד.

שאלה: אנחנו נמצאים כרגע בשלב טיעוני הזוטא ועלו טענות לאופן התנהלות החקירה, לאופן ההתנהלות לגבי הנאשם, האם היו דברים חריגים? ותתאר את האווירה.

עד: הייתה אווירה טובה, הנחקר מסר את הדברים מרצונו החופשי, הוא שיתף פעולה באופן מלא והוא נתן לנו פרטים שאנחנו הופתענו לגביהם ואפילו לא ידענו...הייתה אווירה נינוחה ולא זכור לי משהו חריג..אנחנו לא מפעילים אלימות, כמובן כשמדובר בנער די צעיר והתייחסנו אליו בהתאם, בשיא העדינות. גם הצענו לו לאכול ולשתות.

שאלה: במהלך החקירה כתוב שהחשוד בוכה. הוא ענה שחשש להיכשל בבית ספר במבחנים. ספר את הנקודה הספציפית הזאת.

עד: זכור לי שהוא אמר שיש לו מבחנים, הוא רצה לדעת מה קורה איתו בתום החקירה, אמרתי לו שתסתיים החקירה מי שצריך להחליט בעניינו יקבל את ההחלטה. באמת לא ידענו מה יהיה איתו בשלב לאחר החקירה.

שאלה: ...מה הייתה ההתרשמות שלך, איך נראה הנאשם?

עד: היה נראה בסדר, לא זכור לי שום דבר חריג...מעצר זה לא דבר קל. מעבר לזה לא ראיתי משהו מיוחד.

שאלה: הוא התלונן לפני החקירה על איזה משהו שהיה בשלב הקודם? הוא סיפר מה עבר עליו קודם?

עד: לא

שאלה: נאמר בחלק מהטענות שהסנגור היה בקשר רציף עם החוקרים בתחילת החקירה והודיע על כוונתו לפגוש את הנאשם. החוקרים החלו לחקור את הנאשם מבלי להיוועץ עם עו"הד. מה יש לך לומר על הטענה הזאת?

עד: העו"ד התקשר לארנון והתעניין אם החשוד הגיע אלינו, כנראה שהוא ידע בעקבות המעצר, בשלב הזה אני חושב שהחשוד עוד לא הגיע לחקירה אבל אחרי זה הטיפול עבר לקצין החקירות. על כל פנים בשלב שהתחלנו את החקירה לא היה נוכחות של העו"ד אצלנו. אבל אמרנו לו שיש לו את הזכות להיפגש עם עו"ד, בשלב מאוחר יותר הבנתי שהקצין דחה את הפגישה מאוחר יותר.

שאלה: באיזה שלב הוא  בעצם נפגש עם העו"ד שלו?

 

עד: למעשה הפגישה הייתה, אם אני לא טועה לקראת הסוף אחרי שהתחילו להקריא לו את העדות. אחד הקצינים בא ואמר שהעו"ד הגיע.

שאלה: טענה נוספת שעלתה הייתה כי בעת חקירתו של הנאשם לא נכח הורה או קרוב משפחה בחקירה. למה זה?

עד: אני לא זוכר חקירה של נער של תושב הרשות הפלסטינית שנחקר בנוכחות הורים, מדובר במעצר באמצע הלילה, לא מביאים אף פעם את ההורים, לא זכור לי דבר כזה. אני לא קובע את הנהלים, אני לא נתקלתי בחקירה שבה היו הורים, כך זה מקובל. גם ברוב החקירות שעשיתי עם נוער הם אף פעם לא רצו לשבת עם ההורים בחקירה, זה נדיר מאוד אבל נותנים להם את הזכות.

שאלה: עוד נטען כי הנאשם לא הוזהר ולא נאמר לו כי הוא עומד על זכות השתיקה.

עד: אני אמרתי שהוסבר לו, אנחנו עשינו את זה ביתר דגש בגלל שמדובר בנער צעיר.

שאלה: כמו  כן נטען כי החקירה נעשתה על ידי שלושה ולעיתים אף ארבעה חוקרים, החוקרים הטיחו בו שאלות לסרוגין ואף בו זמנית, היו האשמות וצעקות ונשאלו שאלות מכוונות, מה תגובתך לזה?

עד: החקירה התנהלה באווירה טובה, לא הייתה אווירה של לחץ, החשוד שיתף פעולה ולא היה שום צורך בשום הפעלת לחץ. כמו שאמרתי החקירה מתועדת...

שאלה: אז היו שלושה חוקרים  ?

עד: לסירוגין, יתכן מצב שהיו שלושה. זה לא היה להפעלת לחץ. לשאלת בית המשפט, בדרך כלל אנחנו חוקרים שני אנשים ולפעמים הקצין רוצה להצטרף, הצטרפה עוד אחת לקראת הסוף שהקריאה לו את העדות, היא לא השתתפה ממש בחקירה...לא זכור לי צעקות בחדר, גם אם הייתה צעקה או משהו כזה זה לא היה להפעלת לחץ, לא הייתה מטרה להוציא מידע מהחשוד בלחץ.

 

חקירה נגדית

שאלה: אפשר להגיד באופן כללי שהחשדות שהילד זרק אבנים?

עד: הילד השתתף בהפרות סדר כל יום שישי, אני יודע שזורקים שם אבנים.

שאלה: ידעת באיזו שעה הוא נעצר?

עד: אני חושב שזה היה באמצע הלילה. לפנות בוקר.

שאלה: אתה יודע איפה הוא היה עד שהגיע אליכם?

עד: ממה שאני יודע שלוקחים אותם לבדיקת רופא ועד שהוא מגיע אלינו זה לוקח פרק זמן.

שאלה: זאת אומרת שאפשר להניח שכשהוא הגיע אליך הוא היה ער לפנות בוקר?

. . .

עד: לא יודע אם הוא ישן.

שאלה: האם ביררת אם הוא ישן?

עד: יכול להיות ששאלתי אותו איך הוא מרגיש, אני מניח ששאלתי אותו. אולי אפילו בדרך להכנסה שלו לחדר. יכול להיות, אבל אני לא זוכר, הוא היה נראה לי בסדר ומספיק ערני בשביל לבצע חקירה, לא התרשמתי במשהו חריג.

שאלה: אתה היית בחדר בתור חוקר נוער?

עד: יש לי הסמכה של חוקר נוער. האם שמתי את הכובע של החוקר נוער? אני מניח שכן.

שאלה: אתה כחוקר נוער בהכשרתך עברת גם הכשרה לגבי תיקון 14 לחוק הנוער?

עד: לא, לא חושב, ההכשרה שלי הייתה מזמן.

שאלה: איזה סוג של התנהגות אתה הפעלת כחוקר נוער בחקירה הזאת? במה היית שונה?

עד: יחס טוב, הוגן ומאוד עדין.

. . .

שאלה: מי הזהיר ספציפית את הנאשם?

עד: אני חושב שאני הזהרתי אותו, הסברתי לו במה הוא חשוד, מה הזכויות שלו...אני חושב שהזהרתי אותו טוב והוא הבין. במהלך החקירה הוא גם עודכן שדיברנו עם העו"ד. הוא לא ביקש באיזהשהו שלב לדבר עם העו"ד.

. . .

שאלה: אמרת לו, אתה יכול לא לדבר בחקירה?

עד: אמרתי לו שהוא לא חייב לומר דבר.

. . .

עד: בוא נראה את הקלטת ואני יגיד לך בדיוק מה היה.

שאלה: אם אני אגיד לך שפעמיים הזהרת אותו ופעמיים לא אמרת לו שמותר לו לשתוק? בשום מילה בשום דרך.

עד: אני מוכן לראות.

 

ביהמ"ש והצדדים צופים בקלטת, החוקר מסביר לנאשם כי יש לו זכות להיוועץ עם עו"ד וכי כל מה שיאמר עשוי לשמש נגדו, הוא מסביר זאת מס' פעמים ומסביר את החשדות המיוחסים לו ובהמשך אמר לנחקר כי יותר טוב שיגיד את האמת. הנחקר שואל אם יגיד את האמת ילך הבית והחוקר אומר שאת זה כבר נראה, ואת זה יחליטו הקצינים. בנוסף, החוקר מוסר לנחקר כי אם עשה טעות עליו לומר את האמת, "כל מה שהיה צריך (בערבית: לאזם) להגיד". מציע לו תה והוא אומר שהוא כבר שתה. מדפיס את נוסח ההזהרה, מקריא את פרטיו האישיים של הנחקר, מסביר את שמות החוקרים ואת החשדות. כל מה שתגיד אנחנו נרשום ואם לא תשיב זה עלול להוות חיזוק על הראיות, נבקש שיכתוב את שמו והחשוד כותב. שואל איפה הוא גר.

 

שאלה: אז לא אמרת לו אף פעם שמותר לו לשתוק?

עד: הוא הבין טוב מאוד, לא היה פה שום דבר מכוון וזה נראה באופן אותנטי שאני מסביר לחשוד את זכויותיו ונראה לי שהוא הבין טוב מאוד. לא נעשה משהו במכוון. מה שנאמר זה מה שנאמר, אני חושב שהוא הבין שיש לו את הזכות לשתוק....

שאלה: ארנון ואתה ידעתם שיש עו"ד?

עד: ברקע ידענו שיש עו"ד שאמור להגיע.

שאלה: למה לא חיכיתם עם החקירה?

עד: אמרתי לך, החשוד הובא לחקירה, מדובר בבחור צעיר, ההיגיון אומר שצריך לחקור אותו כמה שיותר מהר וגם הבנתי שזה לא זמן כל כך קצר עד שהע"וד יגיע וחוץ מזה הונחיתי להתחיל את החקירה ולדעתי על ידי ג'לאל וזה מה שעשינו.

שאלה: כשהגיע העו"ד ואתם הייתם החקירה מי החליט לא להפסיק את החקירה ולתת לעו"ד לפגוש את הנחקר?

עד: לפי דעתי זה הרפ"ק שזה סמכותו. מן הסתם הוא היה מעודכן במתרחש בחקירה...אמרתי שהיינו שני חוקרים בדרך כלל ובחקירה הזאת אם אני לא טועה היינו שלושה ואולי אפילו ארבעה...אם אתה עושה סטטיסטיקה, אני מאמין שרוב הזמן היינו שניים. אני לא רואה פסול שיהיו 10 בחדר אם לא מופעל שום לחץ....כל אחד שאל מתי שהוא חושב שצריך לשאול. זה הדינמיקה של החקירה.

שאלה: ילד בן 14 שזורק אבנים, שלושה חוקרים, 5 שעות? היה צורך חקירתי?

עד: כנראה שהוא מסר פרטים חשובים.

שאלה: כולל מניעת מפגש עם עו"ד?

עד: זה לא בסמכותי.

שאלה: שהנאשם פרץ בבכי במהלך החקירה, אתה זוכר מה התניע את זה?

עד: אני חושב שהסיפור של המבחנים, הוא היה בלחץ מהמבחנים. הוא פחד לפספס.

שאלה: למה פתאום באמצע החקירה הוא נזכר בזה?

עד: זה לא נאמר רק פעם אחת. אני לא זוכר למה הבכי התחיל.

שאלה: יכול להיות שבשלבים של החקירה הוא היה נראה מאוד עייף, הניח את ראשו על השולחן?

עד: יכול להיות שלקראת הסוף.

שאלה: אתה כחוקר נוער לא חשבת בוא נעצור אולי?

עד: זה למה חשוב להתחיל את החקירה מהר.

שאלה: אפשר אולי לתת לו לישון קודם?

עד: אין לנו תנאים של בית מעצר. גם לא היה ברור מה יעשה איתו בסוף החקירה ואני מתכוון לזה במלוא הרצינות.

 

רס"מ ארנון יהב, בחקירה ראשית (ע"י התובע הצבאי):

 

עד: אני חוקר במחלק תשאול ימ"ר ש"י במשך  5 וחצי שנים, כחוקר חמש וחצי שנים, במשטרה 10 שנים...מזהה את חתימתי על החקירה מתאריך 23.01.11

...החקירה התנהלה באווירה מאוד חיובית. החשוד שיתף פעולה באופן מלא...לא היה שום דבר חריג.

שאלה: הייתה טענה בשלב טענות זוטא שהנאשם לא קיבל הודאה כי סנגורו בדרך והתחלתם את החקירה מבלי שיאפשרו לו את זכותו להיוועץ בעו"ד. מה יש לך לומר על זה?

עד: עורך הדין שלו יצר איתי קשר ואמר לי שהוא בדרך. הוא שאל אותי האם הגיע אליי החשוד, שעדיין לא ידעתי את שמו, ואמרתי לו שהוא עדיין לא הגיע וברגע שהוא יגיע אלינו לחקירה ניצור איתו קשר...זה בדיוק מה שהיה.

הנאשם הגיע לחקירה, פניתי לקצין החקירות ואמרתי לו "אנא צור עם עורך הדין קשר ותעדכן אותו" וזה מה שהיה. לשאלת בית המשפט, אני מתכוון לקצין החקירות ג'לאל.

. . .

שאלה: נטען כי פגישתו של הנאשם עם הסנגור נמנעה על ידי החוקרים ולמעשה כאשר הוא פגש את הסנגור החקירה כבר הסתיימה. מהי תגובתך לכך?

עד: אני קיבלתי הנחייה להתחיל את החקירה וזה מה שעשיתי.

שאלה: נטען שהנאשם לא הוזהר כדין. מהי תגובתך לכך?

עד: הוא הוזהר כדין, הוסבר לו, הוא נשאל אם הוא מבין וענה שכן.

שאלה: האם אתה זוכר שהובהר לו כי יש לו זכות לשתוק בחקירה?

עד: כן.

שאלה: כמו כן נטען כי היו במהלך החקירה בין 3-4 חוקרים. מה תגובתך לכך?

עד: אני הייתי יחד עם החוקר משה מדיוני. מידי פעם נכנס ג'לאל לחקירה, וכן קצין חקירות נוסף אבל רוב החקירה נוהלה על ידי משה ואני.

שאלה: האם היו האשמות או צעקות כלפי הנחקר?

עד:לא. אני רוצה להוסיף אבל שהיו קטעים שהתבדחנו איתו וצחקנו איתו והכול נעשה בצורה חופשית.

שאלה: אופן החקירה היה אגרסיבי ומשפיל?

עד: לא

שאלה: נטען שהיה לחץ פסיכולוגי שהופעל על ידי החוקרים במהלך החקירה. מה תגובתך לזה?

עד: לא היה שום לחץ פסיכולוגי. החקירה הייתה מאוד נעימה והראיה לכך היא שבתום חקירתו הוא בא וחיבק אותי, אני לא רגיל לזה, ואני השבתי לו בחיבוק.

שאלה: כאשר הגיע לחקירה, מה הייתה התרשמותך ממצבו הפיזי והנפשי?

עד: אני, מהרגע הראשון, השתדלתי להפיג את החששות שלו. לא רק אני, גם החוקר משה. דיברנו איתו בצורה מכובדת, נעימה. הבהרנו לו מהן הזכויות שלו.

שאלה: נטען שקודם לכך שהובא על ידי הצבא הוא הוכה. האם ראית סימנים פיזיים לכך? האם הוא סיפר לך משהו? איך התרשמת ממנו כשהוא הגיע?

עד: כל החקירה שלו הוא לא העלה טענה לכך שהוכה וגם לא ראיתי עליו שום סימנים.

שאלה: רשמת שהערת חוקר שהחשוד בוכה, זה קרה שעתיים ו-45 דקות לאחר תחילת החקירה. ספר מדוע הוא בכה.

עד: ראיתי שהוא בוכה, אני שאלתי אותו למה הוא בוכה, חשבתי אולי זה קשור לחקירה שלנו. אולי. הוא אמר לי שהוא בוכה כי הוא חושש שהוא יפסיד מבחן. אני מניח שגם הרגענו אותו בנושא הזה וזהו.

שאלה: האם הוא קיבל במהלךהחקירה דברים כלשהם? האם הוא ביקש דברים מסויימים במלך החקירה?

עד: לא. הוא לא ביקש. הצענו לו מה שצריך – אוכל, שתייה, כל הזמן הוצע לו – ואם אכלנו כיבדנו אותו. וזהו...

 

חקירה נגדית

שאלה: אתה דובר ערבית שוטפת? באיזו רמה אתה מניח?

עד: אני דובר ערבית טובה.

שאלה: הוכשרת כחוקר נוער?

עד: לא. הוכשרתי כחוקר.

שאלה: מדוע היית בחקירה?

עד: כי הונחיתי להיות בחקירה.

. . .

שאלה: אתה מודע לכך שקטין אמור להיחקר, ע"פי המסמך, על ידי חוקר נוער?

עד: כן. זה מה שהיה.

שאלה: אז לא חקרת אותו?

עד: גם אני חקרתו אותו

שאלה: אז איך זה מתיישב? הפקודה אומרת "ייחקר גם על ידי חוקר נוער" אלא "על ידי עובדי נוער". איך זה מסתדר?

עד: זה מסתדר כי היה חוקר נוער שחוקר אותו ואני הייתי איתו .

שאלה: כרגע אמרת שחקרת אותו גם

עד: בדיוק מה שאמרתי

שאלה: ומבחינתך זה מסתדר עם הפקודה נהדר

עד: זה מסתדר עם ההנחייה שקיבלתי, לחקור אותו.

. . .

שאלה: איך אומרים "אין אתה חייב לומר דבר" בערבית?

עד: "מיש לאזם תחקי אישי"

שאלה: ו"יש לך את זכות השתיקה"

עד: זה מבחן בערבית?..."מראק אל חאק תוסקוט מתחקיש אישי" העיקר שהוא מבין אותי.

שאלה: בחקירה אתה כתבת, כתוב שאתה מודיע לו "אין אתה חייב לומר דבר"

עד: כן

שאלה: בווידאו זה לא נאמר

עד: אפשר לראות את הדף? אז אני אומר לך: זה בא מובנה, בעדות עצמה, בתוך העדות, בגוף העדות

שאלה: אז יכול להיות שלא הזהרת אותו?

עד: למיטב זכרוני והבנתי הוא הוזהר והיה לו ברור לחלוטין על מה הוא נחקר והכול נעשה ברוח טובה.

שאלה: אז אני שואל אותך: יש באזהרה הזאת כמה זכויות, נכון? אחת מהן, אולי המרכזית, היא הזכות לשמור על זכות השתיקה. אני אומר  שלא אמרת לו את זה.

עד: למיטב זכרוני, החוקר משה הזהיר אותו והבהיר לו. אם אתה אומר לי שלא אמרנו אז לא אמרנו.

שאלה: נכון שעו"ד גולדשטיין התקשר אליך?

עד: כן

שאלה: בבוקר, ואמר שהוא רוצה לפגוש את הנאשם טרם החקירה?

עד:   זה לא מה שהוא אמר

שאלה: פעם אחת דיברת איתו?

עד: למיטב זכרוני הוא התקשר אלי בבוקר ושאל אם החשוד הגיע, לא זוכר את השם שהוא אמר, לא ידעתי אפילו את שמו של החשוד שאמור להיחקר ואמרתי לו שהוא עוד לא הגיע וכשהוא יגיע אני איידע אותו.

שאלה: אז אתה אומר שדיברת איתו פעם אחת?

עד: למיטב זכרוני כן... בטלפון במשרד...לא זוכר באיזו שעה

שאלה: הוצאנו פלט של השיחות של הסלולארי של עו"ד גולדשטיין והוא דיבר איתך ב-23 בשעה 08:00 ובשעה 09:19...היה כתוב בפלט שהיא התנהלה כ-40 שניות

עד: יכול להיות שהוא לא דיבר איתי, זכורה לי שיחה אחת

שאלה: ואתה בטוח שהוא לא ביקש ממך שתמתין עם החקירה עד שהוא מגיע?

עד: אני לא זוכר. אני גם לא הסמכות שמחליטה בעניין.

. . .

עד: אני לא מוסמך לחקור קטין, אלא אם הונחיתי לכך על ידי קצין החקירה

. . .

שאלה: האם באיזשהו שלב שמת לב שהנאשם עייף, מפהק, שם את הראש על השולחן?

עד: כן

שאלה: מה עשית בנדון?

עד: אולי ביקשתי ממנו להרים את הראש, לא זוכר בדיוק

שאלה: האם שאלת אותו למה אתה עייף?

עד: לא זוכר, מניח שכן.

שאלה: אם ראית שהוא עייף למה לא עשית הפסקה? למה לא אמרת לא נתחיל אפילו לחקור אותו? ניתן לו לנוח כמה שעות ואז נמשיך לחקור אותו?

. . .

שאלה: אתה זוכר באיזה שלב התחיל הנאשם לבכות? מדוע פרץ בבכי?

עד: פרץ בבכי זה קצת תיאור...הוא פשוט בכה ואז ניסיתי להבין האם זה קשור לחקירה וכשהבנתי שזה לא קשור לחקירה ניסינו להרגיע אותו.

שאלה: הסיבה שהוא אמר לכם שהוא בוכה זה שהוא מפסיד בחינות. העובדה שהוא מפסיד בחינות על זה הוא ידע לכל אורך החקירה. מה הייתה הסיטואציה שפתאום הוא התחיל לבכות משום שלכאורה הוא הפסיד בחינה?

עד: לא זוכר

. . .

 

מתוך עדותו של מפקח ג'לאל עווידה, האחראי על החקירה:

עד: אני מתפקד כקצין חקירות בימ"ר ש"י, במשטרה 3 וחצי שנים. הייתי בעבר גם חוקר ביחידת פח"ע...אני לא זוכר בעל פה את החקירה של הנאשם בפנינו, אני רוצה לראות מה כתוב...אני רואה שמדובר בחקירתו של א.צ. שנחקר בהפרת סדר ציבורי ויידוי אבנים. אני רואה שהוא הוזהר והקריאו לו את זכויותיו כחוק וכמובן בגוף העדות אני רואה שככל חקירה רגילה, הוא נשאל שאלות וענה עליהם...מהעדות אני רואה שיש הערה של החוקר שם כתוב כי העו"ד...לפי ההערה שם אני זוכר כמה דברים, החוקר ארנון יהב הודיע לי כי עו"ד לימור התקשר ושאל האם הגיע למחלק בחור בשם א' ואמר לו כי הוא עוד לא הגיע וכשיגיע יודיעו לו ועדכן אותי בכך. ואכן ברגע שהגיע העצור בידינו, זה לפחות אני עשיתי אז, התקשרתי לעו"ד לימור ואמרתי לו ש"החשוד ששאלת עליו הגיע למחלק אצלנו". עו'ד לימור כמו שאני זוכר את זה, הקטע עדיין מהדהד בראשי, אני זוכר שהתווכחנו והוא אמר לי שהוא רוצה להגיש קדם בג"ץ ולכן אני זוכר את זה טוב. אני התקשרתי לעו''ד לימור ועדכנו אותו שהחשוד הגיע למחלק והוא אמר לי או.קיי, אני מגיע מתל אביב במונית. אני הוריתי להתחיל את החקירה, הייתה הנחיה להתחיל את החקירה והחקירה התחילה ...בשפת אימו של החשוד...האווירה הייתה נינוחה, הייתה אווירה אפילו אני יכול להגדיר את זה כי התייחסו אליו כאל הבן שלהם, נתנו לו תשומת לב, דאגו כל הזמן לצרכיו, הציעו לו כל הזמן שתייה ואוכל ושוקולדים, אני ראיתי את זה במהלך החקירה.

. . .

שאלה: ההגנה טוענת כי נשללה זכותו של הנאשם להיוועצות עם עו'ד, מה תגובתך?

עד: לא נשללה כל זכות כזו שנטענת על ידי ההגנה. החשוד בחר לדבר בחקירה, במידה והיה מבקש להתייעץ עם עו"ד היינו מאפשרים זאת לאלתר וללא כל דיחוי כמנהגנו בשאר החקירות ופה אני אעמוד לגבי עו"ד לימור, הייתה הנחיה שלא לחכות כי אני העברתי גם לממונים שעו"ד לימור אמר לי שהוא מגיע מתל אביב במונית, דבר שברור שיקח לו זמן להגיע למחלק וזה לא זמן סביר של 20 דקות, חצי שעה ולכן הייתה הנחיה להתחיל את החקירה וכך נעשו הדברים. כך שבמכלול הדברים אם ניכנס לעובי הקורה דינה של טענה זו להידחות מהטעם הפשוט כי אורך כל התנהלות החקירה וההליכים שהיו אז אין שום אינדיקציה לכך כי נשללה זכותו הבסיסית של החשוד להיוועץ עם עו"ד.

שאלה: עוד טוענת ההגנה כי פגישתו של הנאשם עם עו"ד נמנעה ורק למעשה לאחר שהסתיימה החקירה אפשרו החוקרים לחשוד להיפגש עם סנגורו.

עד:...הייתה הנחיה להתחיל את החקירה ועת שהתחילה החקירה וכשהייתה בעיצומה לפי מיטב זכרוני אז הגיע עו"ד אשר מייצג את החשוד, דהיינו עו"ד לימור ובאותו מעמד משרצה לפגוש את החשוד הוצא מסמך אשר מורה על דחיית מפגש של עו'ד עם הלקוח, מסמך אשר הוצא על פי דין שכן קצין בדרגת רפ"ק ומעלה יכול להוציא מסמך שכזה, דהיינו כדחיית מפגש עם עו"ד בשעות ואף בנסיבות אחרות בימים.

 

חקירה נגדית

שאלה: אמרת שנוכחות הורית אינה ברת קיימא בחקירות מסוג זה. האם כקצין חקירות ממונה על החקירה הזאת עשית כל נסיון ובירור האם ההורים של הקטין יכולים להיות נוכחים בחקירה הזאת?

עד:  למען הסר ספק, החוק הזה לא קיים בשטחים. במקרה הספציפי הזה לא עשיתי נסיון לזמן את ההורים . . .

שאלה: על פי חוק הנוער מותר לחקור קטינים באמצע הלילה?

עד: אם זכרוני אינו בוגד בי יש שעות מוגדרות לחקירת קטינים שאם אני זוכר מותר לחקור אותם משעה 19:00 עד שעה 22:00 אבל ישנם גם חריגים שלא נופלים בקטגטריה הזו שניתן לחקור בשעות הלילה. אם העבירה למשל בוצעה בסמוך למעצר אז מותר.

שאלה: המעצר של הקטין הזה היה מעצר יזום שהתרחש ב-02:00, אתה יודע מה קרה עם אותו קטין שאתה חקרת ב-02:00 עד שהגיע לחדר החקירות?

עד: אני לא יכול להעיד על דבר שלא הייתי נוכח בו.

. . .

שאלה: במהלך 5 שעות הקלטת, רואים שהחשוד שהוא קטין, כל הזמן מפהק, שם את הראש שלו על השולחן וכמעט נרדם ואף אחד לא שואל אותו האם הוא עייף, האם רוצה לישון...איך זה מתיישב עם מה שאמרת שאלתם אותו אם הוא עייף?

עד: אני לא צפיתי בכל הקלטת אבל אני יכול כן להעיד שהנער, החשוד הזה יודע טוב מאוד מה הוא רוצה ואם היה חש צורך להפסיק את החקירה לצורך אכילה למרות שתמיד הציעו לו לאכול ואף הייתי עד שנתנו לו מים והביאו לו אוכל ושוקולדים והחוקרים בטוח לא התרשמו שהוא אינו יכול להמשיך בחקירה. ופה המקום להגיד שלא צריכים להיות תמימים, החשוד בשלהי החקירה שלו, את אומרת שבאמצע היה מפהק ועייף, הוא היה כל כך ערני שאמר שם השפה הערבית היא שפת אימי ואמר שם איזה ארבעה משפטים בשפה ספרותית שלטעמי ילד בגיל הזה צריך להיות לו איי קיו מאוד גבוה בשביל להגיד את אותם דברים ואף יוצא איפה שהבחור הזה כן יודע מה רוצה וכן יודע מה הוא לא רוצה ואף אני זוכר מהקטעים שצפיתי בהם בקלטת אם זכרוני לא בוגד בי כשבאה מישהי ששפת אמה ערבית והתחילה לתרגם לו את העדות לערבית בשביל לאשר אותה הוא ידע לתקן אותה במילים ספרותיות וידע לעמוד על ההבדלים בין הדברים שהיא אמרה לדברים שהוא אמר.

שאלה: אתה אומר שילד חכם לא יכול להיות עייף?

עד: ילד חכם יכול להיות עייף וילד עייף יכול להיות חכם.

. . .

שאלה: על פי פלט השיחות, הוא התקשר אלייך מהשער בשעה 10:49, דהיינו אחרי שעה ושלוש רואים שאתה עונה לטלפון ואומר לעורך דין גולדשטיין שהוא לא יכול להיכנס עם רכב אבל תכף הוא שולח אנשים שיבואו לקחת אותו. הוא לא אומר שהוא לא יכול לפגוש את א'. ואז אתה יוצא לרמ"ח ורק בשעה 11:10, כ-20 דקות אחרי שהעורך דין נמצא בתחנה, הרמ"ח מוציא את מניעת מפגש ואומר שאתה יצאת ואמרת לו שהעורך דין בשער. אתה מסכים איתי שהצו [מניעת מפגש] הוצא אחרי 20 דקות שעורך הדין נמצא בשער?

עד: בהנחה והעובדות הן לאשורן, כפי שחברתי מציגה אותן, אני אתייחס כך: לעניין זה לא אמר שהוא הגיע ולא אמרתי לו שהוא יפגוש או לא יפגוש, הרי עשיתי סך הכל משהו שהולם את מעמד עורך הדין, רציתי להכניס אותו מבחוץ למחלק, בלי להתייחס לזה לפגוש או לא לפגוש. לגבי החלק השני, אם אכן הדברים כפי שאת אומרת  ומזוכדים [מתועדים בזכרון דברים] ,יכול להיות שאני עדכנתי את הרמ"ח שהעורך דין הגיע ולאחר שעה וחצי כפי שאת אומרת, הוא ידע מה עולה בתוך החקירה וראה שמן הנכון למנוע אותו.

. . .

שאלה: אמרת שלא היו דברים יוצאי דופן בחקירה זו. במשך דקות ארוכות הילד בכה במהלך החקירה. זה לא דבר חריג בעינייך?

עד: אם נסווג את זה כדבר חריג אם לאו צריך לבדוק את הנסיבות שגרמו לו לבכי.

שאלה: האם ביררת את הנסיבות שהוא בכה?

עד:  אני מניח כי הוא בכה בעקבות הדברים שהוא אמר כי מכה על חטא. זה בהסתמך על מהימנות הדברים שחברתי אומרת שהיא צפתה בהם.

שאלה: אתה כחוקר, וכשיש חוקר נוער לכאורה בחדר, איך אתה אמור להתייחס לבכי של קטין?

עד: תלוי מה גרם לו לבכות. לתת לו לפרוק, להחצין את הרגשות שלו, להציע לו כוס מים לשתות, להרגע, לתת לו זמן לעצמו. לא כשהוא בוכה, אני לא יודע על איזה קטע את מדברת, אנו לא מאיצים בו לדבר בשעה שהוא בוכה.

 

עדותו של עו"ד לימור גולדשטיין:

מתוך החקירה הראשית:

שאלה: מה עשית מהרגע שנודע לך שהנאשם נעצר?

העד: "מהרגע שנודע לי שהנאשם נעצר ניסיתי קודם כל לאתר אותו, ביצעתי לשם כך שיחות רבות, הראשונה בשעה 08:23 לימ"ר ש"י. לדעתי שוחחתי עם החוקר ארנון, נמסר לי שהנאשם טרם הגיע לתחנה. [בעדותו נותן פירוט של כל השיחות הטלפוניות לכל גורמים הצבאיים, שב"ס ומשטרה].

ב-9:19 התקשרתי שוב לימ"ר ש"י, שוב קיבלתי את אותה תשובה, שהנאשם לא הגיע לתחנה. בשעה 09:49 בערך קיבלתי שיחה מחוקר פח"ע ג'לאל אשר הודיע לי כי הנאשם הגיע לתחנת ימ"ר ש"י. אמרתי לו שאני מיד יוצא, שאני לוקח מונית ובאמת הייתי ליד המונית, הגעתי תוך שעה בדיוק. ב-10:49 התקשרתי לחוקר ג'לאל, הודעתי לו שהגעתי, הוא אמר שישלח מישהו שיכניס אותי, עברו מספר דקות, נודע לי שהנאשם נכנס כבר לחקירה ואולם בכל זאת יאפשר לי לפגוש אותו. וכעבור כ-10 דקות נוספות נמסר לי כי קיימת מניעת מפגש עד 14:30 ולא יתאפשר לי לפגוש אותו לפני כן. אסביר כי כל השיחות האלה ניהלתי כשאני מחכה מחוץ לתחנה, לא הכניסו אותי כאילו מדובר באיזה מתקן סודי. ב-13:58 התקשרתי לג'לאל ושאלתי אם אני יכול להיכנס, הוא אמר שהוא יבוא ויכניס אותי. בסביבות 14:30  באמת הייתי בתחנה, ג'לאל בא לאסוף אותי, בדרך לשם ניסיתי להבין ממנו למה הוא לא אמר לי מראש שהוא לא מחכה לי למרות שזה היה ברור שאני בא כדי לפגוש אותו  לפני החקירה. לא הייתה לו תשובה לכך. הוא הושיב אותי במסדרון של האגף שם המתנתי זמן נוסף למרות שהזמן של המניעה כבר חלף. רק כעבור כרבע שעה – 20 דקות אחרי זמן המניעה אכן זכיתי לפגוש את הנאשם. הוציאו אותו מהאגף לחדר קטן, ראיתי ילד קטן שכשראה אותי התחיל מיד לבכות, היה נראה תשוש, הצגתי את עצמי, שאלתי אותו על החקירה, הוא מסר לי שהוא מסר בחקירה שהוא זרק רק אבן אחת, שאלתי אותו על המעצר ועל הזמן עד הגעתו למשטרה. הוא אמר לי שהחיילים איימו והכו אותו ובאותו הרגע חשבתי להעלות את הדברים על הכתב ולגבות ממנו תצהיר. הבנתי שהנאשם מעורער במצב קשה, החלטתי לוותר על זה. לפני שנפרדנו הנאשם ביקש ממני לא להשאיר אותו לבד, הסברתי לו שאין אפשרות כזאת, שהוא יהיה בסדר, הוא חזר על הבקשה כמה פעמים.

הערות שוליים



[1] צו בדבר הוראות בטחון (הוראת שעה) (תיקון מס' 109), ראו נספח מס' 2 להלן. תוקפו של התיקון הוארך . . .

[2] צו בדבר הוראות בטחון (הוראת שעה) (תיקון מס' 109)..

ראו: הוקם בית משפט צבאי לנוער, הודעת דובר צה"ל: http://dover.idf.il/IDF/News_Channels/today/09/11/0202.htm

[4] חוק הנוער (שפיטה, ענישה ודרכי טיפול), תשל"א – 1971.

[5] 700,000 על פי הערכתו של הדווח המיוחד של האו"ם, פרופ' ג'ון דוגארד, בדו"ח על מצב זכויות האדם בשטחים הפלסטיניים משנת 2008:

UN Special Rapporteur on the situation of human rights in the Palestinian Territories occupied since 1967, Professor John Dugard, Human Rights Situation in Palestine and Other Occupied Arab Territories (21 January

2008), A/HRC/7/17, paragraph 45:

http://daccess-dds-ny.un.org/doc/UNDOC/GEN/G08/402/29/PDF/G0840229.pdf?OpenElement

650,000 על פי הערכת משרד האסירים ברשות הפלסטינית, המצוטטת על ידי ד"ר מיה רוזנפלד:

Maya Rosenfeld, The Centrality of the Prisoners' Movement to the Palestinian Struggle Against the Israeli Occupation : A Historical Perspective, in Baker and Matar, eds, Threat: Palestinian Political Prisoners in Israel (Pluto Press, 2011).

[6] על פי הערכת ארגון DCI – Defence for Children International, Palestine :

Defence for Children International-Palestine, Palestinian Child Prisoners: The systematic and institutionalised ill-treatment and torture of Palestinian children by Israeli authorities, (June 2009)

[7] מנשר מס' 2, מנשר מס' 3.

[8] לביקורת על פעולתם של בתי המשפט הצבאיים מהשנים האחרונות ראה 'משפטים בחצר האחורית', דו"ח ארגון "יש דין", 2007; Sharon Weill, 'The Judicial Arm of the Occupation: The Israeli Military Courts in the Occupied Territories' (2007), International Review of the Red Cross, vol. 89 395, וכן כתבות ומאמרים רבים, בין היתר של העיתונאית עמירה הס, גדעון לוי, עקיבא אלדר ועתונאים אחרים.

[9] הצו והצא בשהת 1970 כצו בדבר הוראות ביטחון (יהודה והשומרון) (מס' 378), התש"ל – 1970. בין 1967 ל- 1970  היה קיים צו בדבר הוראות ביטחון שהוצא כנספח למנשר מס' 3, בחודש יוני 1967.

[10] צו בדבר הוראות בטחון (הוראת שעה) (תיקון מס' 109). הוראות התיקון, ששולבו בצו בדבר הוראות ביטחון, מצורפות בנספח א' לדו"ח.

[11] ראו בהקדמה לאמנה הבינלאומית בדבר זכויות הילד (1989);  בדברי ההסבר לתיקון מס' 14 לחוק הנוער (שפיטה, ענישה ודרכי טיפול), ובדו"ח הועדה לבחינת עקרונות יסוד בתחום הילד והמשפט ויישומם בחקיקה (ועדת רוטלוי).

[12] האמנה הבינלאומית בדבר זכויות הילד (1989) (להלן: האמנה).

[13] סעיף 1 לאמנה, הערה כללית מס' 10 של הועדה לזכויות הילד באו"ם, האחראית של יישום האמנה בדבר זכויות הילד: http://www2.ohchr.org/english/bodies/crc/comments.htm . ההערה הכללית רלוונטית גם ליתר הזכויות המצויינות להלן.

[14] סעיף 3 לאמנה.

[15] סעיף 37(א) לאמנה.

[16] סעיף 37(ב) לאמנה.

[17] סעיף 37(ג) לאמנה.

[18] סעיף 37(ד) לאמנה.

[19] סעיף 40 לאמנה.

[20] סעיף 40 (2)לאמנה.

[21] סעיף 40 לאמנה; סעיף 14 לאמנה הבינלאומית לזכויות חברתיות, כלכליות ומדיניות; סעיף 15 לאמנה הבינלאומית נגד עינויים ויחס משפיל ואכזרי.

[22] סעיף 1א.(א) לחוק הנוער (שפיטה, ענישה ודרכי טיפול) תשל"א – 1971 (להלן: חוק הנוער).

[23] סעיף 1ב.(א) לחוק הנוער.

[24] סעיף 9ד. לחוק הנוער; לכלל זה קיימים חריגים במקרים מיוחדים, המותנים באישור קצין משטרה.

[25] סעיף 9ט.(ב) לחוק הנוער.

[26] חוק סדר הדין הפלילי (חקירת חשודים) תשס"ב – 2002.

[27] סעיפים 2,3 לחוק הנוער.

[28] סעיפים 10ג., 10ד. לחוק הנוער.

[29] חוק סדר הדין הפלילי (עצור החשוד בעבירת ביטחון) (הוראת שעה), תשס"ו – 2006. למרות הספק בתחולת החוק על קטינים, בחרנו להביא את עובדה זו במסגרת הדו"ח שכן העבירות הנדונות בבתי המשפט הצבאיים מוגדות כעבירות ביטחון, ולכן יכולה להישמע הטענה שיש להשוותם לדין בישראל החל על עבירות ביטחון. גם בהשוואה כזו, הדין בשטחים קובע תקופה של 8 ימים להבאה בפני שופט, תקופה כפולה מהתקופה המקסימלית בישראל.

[30] סעיף 10א. לחוק הנוער.

[31] סעיף 10י.(1) לחוק הנוער.

[32] סעיף 10ז. לחוק הנוער.

[33] סעיפים 21,24 לחוק הנוער.

[34] סעיף 22 לחוק הנוער.

[35] סעיף 25 לחוק הנוער.

[36] ע"מ (ערעור מעצר) איו"ש 2912/09 התביעה הצבאית נ' נשמי אבו רחמה, מתאריך 31.8.09, פורסם באתר נבו: www.nevo.co.il.

[37] ר' דברי נשיא בית המשפט הצבאי לערעורים א' משניות בפסק הדין ע"מ (איו"ש) 2912/09 התובע הצבאי נ' אבו רחמה (פורסם באתר 'נבו'), מיום 31.8.2009: " . . . בתי המשפט הצבאיים, אשר החלו לפני כשנה, באופן וולונטרי, להפריד שיפוט קטינים משיפוט בגירים, כאשר החלוץ בעניין זה היה בית המשפט הצבאי בשומרון, ועד מהרה הלך בעקבותיו גם בית המשפט הצבאי ביהודה. בתי המשפט אמצו באופן וולונטרי את גיל הקטינות בישראל, לעניין הפרדת משפטים בין קטינים ובגירים".

[38] ר' דו"ח הועדה לבחינת הרשעה על סמך הודאה בלבד והעילות למשפט חוזר ("ועדת גולדברג"), 1994.

[39] סעיף 12 לפקודת הראיות [נוסח חדש] תשל"א – 1971, סעיף 86 לצו בדבר הוראות בטחון קובע כי בבתי המשפט הצבאים ינהגו על פי דיני הראיות הנהוגים במדינת ישראל.

[40] ע"פ 5121/98 יששכרוב נ' התובע הצבאי הראשי ואח', פורסם באתר נבו: www.nevo.co.il.

[41] י' קדמי, על הראיות, כרך 4, עמ' 1823.

[42] תקנה 58ב' לתקנות  ההגנה (שעת חירום) - 1945.

 
website by: neora.pro